קניוק הוא הגויאבה של הספרות העברית - כרוכים אחריו או נרתעים ממנו. הוא כותב בסגנון של 'תאהבו אותי או תלכו קיבינימט', בלי בדל של קוקטיוּת, כמו היה כותב לעצמו. כך גם בספר זה, 'ערבי טוב', שפורסם לראשונה ב-84' ויצא כעת במהדורה מחודשת. והנה, לא רק שהספר עמד במבחן הזמן, הוא אף השביח כיין. חוששתני שבעוד חמישים שנה, כאשר מישהו ייקח ספר זה ליד, הוא ישאל עצמו כיצד לא זכה קניוק בפרס ישראל. הנרטיב של 'ערבי טוב' שבור, מרוסק. הזמן-מקום נזילים, מתערבבים זה בזה ומתפצלים ללא הפסק. פרוסט עשה את זה קודם, קניוק מוסיף על הרומנטיקה המפולשת בזיכרון את המבטא הספרותי המחוספס-ציני שלו. כל זה דורש מהקורא להפוך שותף פעיל בעלילה, ומהכותבת של רשימה זו - לנסות למסור מרוחו של הספר בזהירות. בזהירות, כי אין דבר שלם יותר מנראטיב שבור, והניסיון לאחות אותו לצורכי רשימה זו מכיר בכך. אך מה אספר ואנחותיי עצומות? הניסיון לתאר 'על מה הספר הזה' משול לניסיון ללכוד דקה במעופה ולתלוש את כנפיה, כדי לתהות על טיבה כיחידת התנע של הכיליון. ואולי דבק בי משהו מהייאוש הפיוטי השורה על 'ערבי טוב', כמו גם על רוב ספריו של קניוק? (ייאוש זה אינו פסיבי, אלא מקים מהומת רגש המנסה למרוד בבלתי-מריד שהוא גורל, אהבה או דיקטטורים אחרים). אנסה אפוא להטיל על מילותיי משמעת, כדי לתאר ספר שהמשמעת העיקרית בו היא מִספוּר העמודים. גיבור 'ערבי טוב' הוא בן-כלאיים, חציו יהודי וחציו ערבי, "קורבן של שתי היסטוריות מנוגדות". הוא יוסף רוזנצוויג, אך גם יוסוף שרארה. דמות אבודה, שסועה. אומנם גיבורנו ההיברידי נהנה, במובנים מסוימים, משני העולמות - למשל, שתי אהובות לו, האחת משוררת יהודייה ושמה דינה, אהבת חייו, והשנייה שחקנית פלשתינית בשם לילה שאותה הוא אוהב "נגד דינה" (כי אצל קניוק אהבות עזות הן לעולם "נגד מישהו"). אך מה שגורם לדפיו של הרומאן להתהפך אינם רגעי העונג (הגם שאוּמְצַת העונג של האהבה הקניוקית צרובה במחבת של זעם וקנאה), אלא העובדה שיוסף-יוסוף אינו בן-בית באף אחד מהעולמות. הוא קורבן העובדה שאצל היהודים והערבים גם יחד לא חסרים "צודקים מקצועיים", הדואגים להזכיר לו שהוא "יהודי מזויף" ("אֵיבָה שעטופה בחיוך חמים ומשוכלל") ובו-בזמן גם "ערבי מקולקל". מוצאו הדו-קוטבי של יוסף חושף אומנם את היפה והרגיש בשני העמים, אך גם את צידם היפה פחות: הציונות לפי 'ערבי טוב' היא יפת-בלורית, חשוקת צדק של נרדפים ובטוחה שהיא נאורה כמו שוויצריה של מעלה, אך גם מאצ'ואיסטית וגזענית ומפוחדת - ואילו נוטרי הנאכבה מוּנעים מתוך תחושת עשיקות כנה, אך מתוארים גם כפאתטיים, ילדותיים ואף נגועים בפראות חוליגנית. היצור הדו-לאומי שברא קניוק מוטח בין שתי הגדות, מבולבל ופגוע. הצד הציוני אחראי ל"פגוע". יוסף-יוסוף גדל על ביאליק ואלתרמן ובאב-אל-וואד ואמו חווה היא גיבורת תש"ח, אך צה"ל מסרב לגייסו משום שאביו עזורי פעיל במפלגות לא ציוניות ובעל קרובי משפחה בירדן ובלבנון. או אז מתחיל מסע נקמה נואש ועצוב אך לא משולל הומור, שבמהלכו מנסה יוסף-יוסוף להתמודד עם היוחסין הדו-דבשתי שלו. אך כיצד ימצא יוסף מנוחה לנפשו, אם נפשו מיטלטלת בין קו האפר של לקחי אושוויץ, שממנה ניצלו ברגע האחרון סבו וסבתו - לבין קו המים של עכו, סמוך למסעדה של אבו-כריסטו, שם יושב אביו הערבי עזורי?