בוגדים ומשתפי פעולה עם האויב היו מאז ומתמיד חזון נפרץ בעמנו. לכן, בתפילת עמידה – הנקראת גם, "תפילת שמונה-עשרה" (למרות שיש בה תשע-עשרה ברכות) – נכללה קללה קשה על המלשינים מתוכנו. הנוסח המקורי היה חריף יותר, ועוּדן כיוון שהתפילה והסידור עברו ביקורת של הצנזורה הכנסייתית. "... למלשינים אל תהי תקווה, וכל הרִשעה כרגע תאבד, וכל אויבי עמך מהרה ייכרתו, והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו ...".
ביהדות קראו לבוגדים, "מוֹסרים" (במילעיל), או במבטא אידישאי – "מוֹיסר". הרמב"ם פסק בעקבות התלמוד, כי אין למוסרים חלק בעולם הבא; ולבטח הוציאו את עצמם מכלל ישראל. במקומות אחרים גלגלו את הבוגדים בזפת, גילחו את שיערם, והריצו אותם לדיראון ברחובות העיר.
השופט הדרום-אפריקני ריצ'ארד גולדסטון הוא בוגד – עוד יהודי, שהזיק לעמנו יותר מאשר עשרות גדודי מחבלים, ושירת את הלוחמה המדינית ואת הלוחמה הפסיכולוגית נגדנו ברחבי העולם. באידיש קוראים לטיפוס נתעב כזה, "שטינקער" (מונח, המשמש כיום למשהו אחר לגמרי). בערבית קוראים לטיפוס כזה, "ג'סוּס".
לכן, אין פלא, שציבור היהודים ביוהנסבורג לא רצו, שיבוא לבר-מצווה של נכדו בבית-הכנסת, ורק בהשתדלות אדירה של משפחתו ושל חבריו הורשה גולדסטון להשתתף בטקס. כל זאת משום שלדעת הקהילה היהודית בדרום-אפריקה, סיכן גולדסטון את מדינת ישראל בדבריו חסרי האחריות על
פשעי מלחמה, שביצעה במהלך מבצע "
עופרת יצוקה".
איני זוכר החרמה כל כך בוטה של יהודי בקהלתו – חוץ מרכילות, המסתובבת בפרבר עשיר למדי של ואשינגטון הבירה, לגבי בכיר לשעבר במחלקת המדינה האמריקנית, שנודע כעוין לישראל: לכאורה, הבכיר התבקש לא להגיע לתפילה בבית-הכנסת שלו, כיוון שהקהל לא רצה להתפלל עמו במניין.
ופתאום, שינה גולדסטון את שירו, וחזר בו מהאשמותיו במאמר בואשינגטון פוסט. מעט מדי, מאוחר מדי. קשה לי להאמין לטיפוס כל כך חלקלק וכה מפוקפק, שאכן התחרט, וחזר בתשובה. לפיכך, לא הייתי מאמץ את הצעתו הפרובוקטיווית של תא"ל אבי בניהו, שהציע, בראיון פרידה עם
ירון דקל בקול ישראל, להפעיל כעת, לאחר תדריך מתאים, את גולדסטון כמסביר למען ישראל, שיזים את הטענות של ועדת גולדסטון נגד המדינה. בוגד נשאר בוגד, ואני מתקשה להאמין לחרטתו.
אולם, מאמרו של הבוגד מעלה שאלות שונות. למשל, שואל פרופ'
יובל שני כמה שאלות מטרידות – "... יש להרהר בשאלה אם ממשלת ישראל תרמה באופן התנהלותה בפרשה ליצירת אותו מצג שווא שלפיו פעולותיה בעזה נועדו לפגוע במכוון באזרחים פלשתינים [כך!] ... נדמה אפוא שהלקח שיש להפיק מהפרשה הוא כי שיתוף פעולה עם גופים בינלאומיים – גם גופים הצפויים להיות ביקורתיים ביחסם לישראל – לעתים עשוי להקטין את פגיעתם הרעה ... בסופו של דבר מאמר הדעה של גולדסטון מנקה את ישראל מהאשמה חמורה על דרך ניהול המערכה בעזה, אך אינו פוטר אותה מהצורך למצות את החקירה בכל הנוגע לכל אחת מהתקריות שהתרחשו במבצע והמעלות חשד להפרתם של כללי המשפט הבינלאומי".
דעה אחרת יש לעפר דרורי, עמיתי,
שסבור – בצדק רב – "... לצד התנצלותו [גולדסטון] יש לברר ולבדוק איזה נזק גרמנו לעצמנו בעקבות הדוח ובעקבות נטייתנו לקבל כל גינוי חיצוני עלינו באהבה ...
"האם לא ראוי לשנות את ההנחיות שניתנו בעקבות הדוח המצמידות לכל מח"ט ואולי מג"ד עורך-דין מטעם הפרקליטות [הצבאית] שיחווה דעתו לפני כל פקודת אש האם היא תואמת את 'החוק הבינלאומי'?"
ודרורי חותם בשאלה רטורית – "ומה לגבי ישראלים רבים אשר אימצו אל לבם את דוח גולדסטון כמוצאי שלל רב ועשו בו שימוש ל'הוכחת' התנהגותנו הלא-מוסרית של צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה', האם מי מהם יתנצל עכשיו על חשדותיו? האם מי מהם יכה על חטא?"
הבלוגר הבריטי
ריי קוק הרבה יותר חריף בדחותו את הרעיון, כי גולדסטון התחרט. קוק מנתח פסקה פסקה את מאמרו, ומגיע
למסקנה חמורה, כי אין להאמין לחרטתו, וממילא הערבים, השמאלנים וגורמים אנטי-ישראלים ימציאו הסברים מדוע חזר בו גולדסטון מכמה מהאשמותיו נגד ישראל, וידחו את מסקנותיו החדשות.
גם
איזי לייבלר מפקפק בחרטתו של הבוגד. "ניתן היה לצפות כי כאשר ריצ'רד גולדסטון ירגיש מחויבות מאוחרת לחזור בו מהכפשתו המקורית והמזעזעת את ישראל, הוא יבחר במדיה המתאימה למתן ההצהרה שלו ולא בכתיבת מאמר דעה מעורפל בעיתון וושינגטוני" – הוא כתב בטורו בישראל היום [ההדגשות שלי – אב"ץ].