להקת הפלמנקו הישראלית כה השתבחה מאז הוקמה ע"י מיכל נתן, שההופעה אמש בתיאטרון גבעתיים סחפה אותנו לזכרונות מספרד, עד כי חשנו את תמצית מהות האמנות הזו, השואבת את מקורותיה ממלחמות הפרים. היא עוררה את הגעגועים לאמנות הספרדית הלוהטת, מלאת הרגש והסערה, שאי-אפשר להישאר אדיש אליה - בין אם זה למראה ציורי פרנסיסקו גויה, וולאסקז, ארמון אלהמברה הכה מיוחד, המערות סביבו בהן חיים הצוענים, הנושאים את שלהבת יצירת הפלמנקו לאורך הדורות, למוזיקה החושנית (שהקסימה אותנו במופע עם הנגנים והשירה הנהדרת) מלאת הרגש, וחשנו שאנו בספרד.
להקת הרקדניות והרקדן הישראלים ביצעו יחד עם מיכל נתן את שמונת המחולות עם כל מה שנתן השקיעה בהן. למרבה הפלא, המחול יוצא הדופן בתוכנית, שיצר אריק אלפסי לדואט של מיכל נתן ואורי כהן - היה מחול מודרני טהור, ללא הנעלים המיוחדות לפלמנקו, וללא נקישות.
היה זה מחול שהוקדש כולו למערכת יחסים בין זוג, מערכת מלאה אירוטיקה, שהייתה ממוקדת, עצורה-משהו, עד מקום מסוים, כי הגבר, שהאשה חיזרה אחריו ועשתה הכל כדי לממש את האקט - ניתק בסוף, ונמנע ממימוש הקשר. המחול היה כה יצרי אך בעת ובעונה אחת בנוי מקומפוזיציה מופלאה, בה שיחקו שני בני הזוג אחד עם רעותו בשעשועי אהבים, אך עם הסתייגות וסופיסטיקציה. המחול הזה מצביע על רוחב ביריעה של הלהקה, שאינו בנוי אך ורק על פלמנקו קלאסי, אלא מעניק חוויה מגוונת ועכשווית באותה הופעה.
המוזיקה שנכתבה לקטע הזה - "קרא למשה", שנכתבה בידי אמיר אלפסי, הייתה מופלאה. שלושת המוסיקאים שליוו את ההופעה, אך גם נתנו קטעים משלהם, בין קטעי המחול, היו מצוינים. כך יחיאל חסון בגיטרה הקלאסית, שוקי שוויקי בגיטרה ושירה מרטיטה בעוצמת הרגש שבה, ומוי נתנזון על כלי ההקשה. עושר התלבושות שעיצבה גלינה גולצמן, הצבעוניות שלהן, המיגוון, העיצוב והיופי תרמו חלק חשוב למופע.
עם כל זאת, ברור שאולם תיאטרון גבעתים הנעים והנוח, היה גדוש ומלא הודות להופעת המחול התשיעי והמסיים של הרקדן, הכוריאוגרף ומנהל להקת הבלט הספרדי על שמו - מיגואל אנחל, אותו הכרנו בהופעתו עם להקת "קומפאס"בעונה שעברה כאן. אם גילה אלמגור ספדה לג'וליאנו מר בהכתירה אותו כשחקן הישראלי היפה ביותר - הרי מיגואל אנחל יפה התואר דומה לאל שירד אלינו מהאולימפוס. יופי כזה של פנים, גוף מרהיב, והכי-הכי - ההבעה בפניו והשליטה בכל תנועה וזיע של גופו ובמיוחד ידיו, זיכו את הצופים בהתרשמות מאמן דגול המושלם ביצירתו ובהופעתו.
הופעתה של מיכל נתן הן בקטעי הסולו, והן עם הלהקה של הרקדניות היפות, הייתה חוויה מושלמת נוספת. מיכל לא רק רוקדת במיומנות טכנית עילאית. היא חיה כל ריקוד בפני עצמו, מה שניכר בהבעות הפנים העשירות, בשמחת החיים שהיא מחצינה בריקוד, ובתנועה מופלאה בכפות ידיה, שרק אמנים שגדלו על תרבות זו (או דומה לה במזרח הרחוק) - רק הם מסוגלים להביע עושר כזה עם דיוק ומשמעות כאלו. למיכל עומדת זכות הניסיון, המשולב עם הכשרון. תרומתה לאמנות אינה רק בתחום המחול עצמו. היא מלמדת בבית הספר שלה,מעמידה דור של רקדני פלמנקו, וע"י יצירת מופעים לילדים כמו "סינדרלה”, היא מחנכת דור חדש צעיר לאמנות הספרדית הזו.
בשנה שעברה צפו הילדים בהצגת סינדרלה של להקת קומפאס. בשילוב משחק ומחול פלמנקו. הם לא שכחו את המופע עד היום, מבין כל ההצגות שהם צופים בהן. לסיכום: חוויה עזה שלא תשכח, ונקווה שכמותה תחזורנה בעתיד.