הצוות שנבחר מנה שלושה משנים ליועץ המשפטי - אורית קורן (חקיקה) כיו"ר הצוות, מלכיאל בלס (ייעוץ) ורחל גוטליב (פלילי), שני משנים לפרמ"ד - יהושע למברגר (עניינים פליליים) ויהודה שפר (אכיפה כלכלית), רז נזרי (עוזר בכיר ליועמ"ש), אלעד רוזנטל (ראש תחום ניהול בפרקליטות) ועמית אופק (סגן פרמ"ד). בינתיים גוטליב פרשה ונזרי התמנה למשנה ליועץ המשפטי.
אז כשאתה מתבונן ברשימת הבכירים הללו, אתה בוודאי מתפעל ומתרשם שהם יכתבו דוח רציני להפליא שישים קץ לחגיגות ושהם יעשו יופי של עבודה. עכשיו, בטח כל תלונה תיבדק סוף-סוף בצורה מקצועית, נקייה מניגודי עניינים ותוך שקיפות מלאה, ובתוך זמן קצר ניווכח כולנו שהמצגים לבתי משפט הופכים להיות אמינים, שהאינטרס הציבורי מקבל את המשקל העיקרי בהחלטות, שהצדק מנצח ושהאמון במערכת המשפט נוסק לגבהים בלתי נודעים.
מצד שני, זה מבלבל למדי אם חושבים לעומק. הרי בגלל מי בעצם הולכים להקים את הנת"פ אם לא בגלל המובחרים וחבריהם? ואת מי הגוף הזה יבקר וישפוט אם לא אותם ואת כפיפיהם (שזה כמעט אותו הדבר)? אז מה רוצים מהם, שיתכננו איך למלכד את עצמם ביעילות? האם זה אנושי? האין זה אכזרי מדי? האין זו חזרה על המילכוד של דוח שמגר משנת 97', שקבע שמצד אחד היועץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין של המדינה, אך בה בעת, הוא גם שומר האינטרס הציבורי? אומנם אף אחד לא ממש הבין איך זה אפשרי, גם לא כותב הדוח, אך מצד שני, אף אחד לא העז להתווכח עם דוח שכתב שמגר, פן יחשבו עליו שהוא לא מספיק אינטליגנטי (ראה ערך: בגדי המלך החדשים).