על קו הגמר של האשליות

האמת היא שעודני מאמין בכוחה פורץ הגבולות של הפילוסופיה, אף שבארץ שבה נחתתי, רוב הפולמוסים והמאמרים האקדמיים נסבים על התנ"ך ותקופת החכמים שלאחריו. ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה – בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מַן מהשמיים. וכיוון שבארצנו מושקע רוב-רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר. במקום לבני-סמכא בלוגיקה, מוסר ורציונליות - השואה נפלה לידי אנשים נטולי ידע היסטורי אמיתי ומחוסרי כלים פילוסופיים נדרשים, שאינם מסוגלים לחקור את תולדותיה ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם לעמנו. אגב, גורל דומה לזה שזכה לו חקר השואה חולקים גם הפוליטיקה, הכלכלה והאמנות.

תחושה של אובדן ועצב תקפה אותי, כאשר נוכחתי כי אף פילוסוף יהודי, פרופסור בכיר או רב נודע לא פרסמו תשובה אמיצה לטענתו המפורסמת של הרב עובדיה יוסף, לפיה אלוהים העניש את קורבנות השואה על חטאים שהם ביצעו בגלגול הקודם. חיכיתי שנים למענה נבון ומושחז, ולא עוד. האליל שלי, פרופסור קוטרבינסקי, היה שואל את כבוד הרב עובדיה מה היו בדיוק החטאים שביצעו נספי השואה בספֵרת החיים הקודמת שלהם. ואני, החש עצמי עדיין כתלמידו של קוטרבינסקי, שואל במקומו: אילו חטאים גרמו למותו של אבא שלי? האם בגלגול הקודם הוא היה אנס כמו קצב, התעלל בילדים כמו מפלצת אחרת, או סתם הרג מישהו כאחד מפושעי נתניה?

קראתי בהתעניינות רבה את מאמרו של פרופ' יהודה ליבס במוסף שבת האחרון המגלגל את הרהוריו על מגילת אסתר. הפסקתי לקרוא במשפט שבו הכותב המלומד תהה, אולי כדי לפלפל את דבריו, אילו סוג של יחסים היו בין אסתר המלכה לאחשוורוש. האם מישהו כתב בארץ על אהבה בגטו? האם מישהו טרח לחקור אם הייתה קיימת שם בכלל אהבה, או שמא כל הרגשות האנושיים כובו בעוצר האכזרי שהוטל לקראת האומשלאגפלאץ והמוות?

ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי (קצת מאוחר מדי, אבל תודה לך, פ') שלחה לי מאמר אומלל של פרופסור אחר, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה? האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם. בדירת הגטו שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה'דודה'. עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, שם התחבאנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם.

נראה, אפוא, כי האמת על הגטו אינה מעוררת את יצר החקרנות של האקדמאים העבריים, חובשי הכיפות והחילונים כאחד, שבהתאם לקונספציה הירושלמית/באוארית/יד-ושמית מתייחסים לקורבנות השואה לפי מספר הנפשות, ולא לנפשות עצמן. זאת ועוד: אף חוקר/אינטלקטואל עברי לא קם בשבוע שעבר כדי להסביר למר נתניהו ש"5,000 דירות לקשישים ולניצולי שואה" זוהי בדיחה עלובה ועצובה, העושה בציניות הון פוליטי על גבם של ניצולי השואה. הרי גם אם בעתיד הרחוק יצליח נתניהו להקים את אותן 5,000 דירות – ניצולי השואה האחרונים יהיו כבר מצידה השני של הקשת.

כך שלאחד כמוני, שבחר בתחביב המכוניות ובנהיגה כמזור לנפש, לא נותר אלא לבחור בין מקטרותיי את זו המונעת עצב, ולהדליקה. כי לאחד כמוני, דמויות כמו יאנוש קורצ'ק הקדוש, מארק אדלמן גיבור הגטו האמיתי וחברי יז'י ליפמן ז"ל, צלם קולנוע מוכשר שעבר את השואה במדי אס-אס גנובים – חשובות יותר מהאהבה שהייתה או לא הייתה בין אסתר לאחשוורוש. אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסמכת.

אחרי שקראת את מאמרי האומלל על אודות הפילגש בגבעה, ניתנת לך הזדמנות לקרוא עוד כמה שורות מדבריי. אין ספק שזכותך להציג את מאמרי הנידח – שהתפרסם רק באינטרנט לבקשת ארגון הנשים הדתיות-פמיניסטיות 'קולך' – כאומלל. זכותך גם שלא לציין את העובדה הביבליוגרפית הצדדית דלעיל. אני מתפלא מדוע בחרת דווקא במאמר קצר ושולי זה לבטא את זעמך, אבל גם זו זכותך הבלתי מעורערת. מה שאינו מובן לי הוא על מי בעצם אתה כועס, מי הוא היעד לזעמך ומהי כוונתך בדבריך. האם לדעתך מאז השואה אין לעסוק עוד בכל מחקר או עיון שאינו נוגע ישירות לנושא כאוב ומכאיב זה? האם אתה מצפה שאדם כמוני, שלא חש על בשרו את מה שחשת אתה וראית, ישרבט הגיגים ומליצות על הנושא הקשה מכל בתולדות ישראל מבלי שיש לו גישה ממשית אל המקורות? והאם במאמרך הזועם לא נשאת את שמו של אומשלאגפלאץ לשווא? נ"ב: הערה אישית מאוד: נפשי עמוסה זיכרונות משפחתיים מפולין ובייחוד מוורשה, עיר הולדתו וגידולו של אבי ז"ל, גיא ההריגה של הוריו, אחותו ורבים מבני משפחתו. ליתר דיוק: ורשה וטרבלינקה. הייתי בפולין יותר מפעם אחת ולא אשכח לעולם את הארץ הזאת על אורותיה ועל צלליה הארוכים. נ"ב שני: אינני מתמיד בקריאת דבריך ב'מקור ראשון', אבל בכל פעם שאני קורא אותם הריני חוזר ומתפעל מהסגנון הכובש והייחודי של דבריך ומהצגת המכוניות, האופנועים וכל השאר כיצורי אנוש חיים ותוססים וממערכות היחסים האישיים שלך עימהם. אדוארד עונה לפרופ' מאק: צר לי, אך בעיסוק האינטלקטואלי הנמרץ סביב אירועים שקרו או לא קרו לפני 3,000 שנה אני אכן רואה סוג של קוריוז, הגם כי הוא יקר-ערך, אבסטרקט רוחני מעניין בזכות עצמו. הנבירה בהיסטוריה של העם היושב בציון חשובה אמנם, אך אינה רלוונטית למוסר ולאתיקה של ימינו. דוגמה לכך (אכן, אחת מני רבות) אפשר לראות במאמרך על פרשת פילגש בגבעה. חוקרי קדמוניות מכובדים נראים לי כחבורה שסגרה עצמה במגדל שן יוקרתי. אין לי דבר נגד תופעה זו, יש לי רק שאלה לאקדמיה העברית, מדוע היא לא פתחה בעשרות השנים שמאז הקמת המדינה שום פקולטה לחקר השואה והוראתה. ואגב, סבורני שלהיות יהודי מאמין, ועוד בעל שורשים ביהדות פולין שנמחקה, הן שתי סיבות מספיקות "לשרבט הגיגים ומליצות על הנושא הקשה מכל בתולדות ישראל". במיוחד לנוכח העובדה שחומר הגלם המחקרי – קרי, ניצולי השואה – הוא משאב הולך ומתכלה.

במרוצת החג קראתי את תגובתך לפרופ' חננאל מאק. בין השאר כתבת שם כי "יש לי רק שאלה לאקדמיה העברית, מדוע היא לא פתחה בעשרות השנים שמאז הקמת המדינה שום פקולטה לחקר השואה והוראתה". אני מניח שכוונתך למסגרת מיוחדת לנושא זה, ולא פקולטה (במבנה האוניברסיטאי פקולטה היא מסגרת-על דיסציפלינרית: יש פקולטות למדעי החיים, לרפואה, למדעי החברה, למדעי הרוח וכיו"ב; השואה היא נושא, ולא דיסציפלינה). אני מבקש להסב את תשומת לבך לעובדה שהמחקר וההוראה האקדמיים של השואה החלו עוד בשנות החמישים. ב-1958 נלמד הקורס האקדמי הראשון על השואה באוניברסיטה העברית במסגרת המכון ליהדות זמננו, ובהמשך היו לימודי השואה לרכיב המרכזי במכון זה. באוניברסיטת בר-אילן הוקמה ב-1959 הקתדרה הראשונה בעולם לחקר השואה, ומסוף שנות ה-60 נלמד ונחקר הנושא – ומונו מרצים לשם כך – באוניברסיטאות תל אביב וחיפה (ויותר מאוחר גם באוניברסיטת בן-גוריון), ויש בהן מכונים וקתדרות מיוחדות לשם כך. משנות ה-90 החלו ללמד את הנושא גם בשורה של מכללות אקדמיות ומכללות להוראה (כגון המרכז האוניברסיטאי באריאל, מכללת אשקלון, מכללת אורות ישראל, בית ברל ועוד), ובעשור האחרון אף נפתחו מסלולי לימודים מיוחדים על השואה במכללות אחדות (מכללת הגליל המערבי, מכללה ירושלים). מעבר למסגרות האוניברסיטאיות, המוסד המרכזי למחקר ולהוראה (והוראת ההוראה) הוא יד ושם. קיים בו מכון בינלאומי לחקר השואה, שיש בו הרצאות וימי עיון מדי שבוע, תוכנית עמיתי מחקר לחוקרים מכל העולם, סדנאות לדוקטורנטים ולחוקרים מתקדמים, כינוסים נושאיים גדולים, פרויקטי מחקר גדולים ובעלי עלויות גדולות (לפני שנה וחצי יצאה 'האנציקלופדיה של הגטאות', ועתה עובדים על מיפוי כל אתרי הרצח, ורישום מדויק של כל השילוחים, ועוד), והוצאה לאור. ביד ושם יש גם בית ספר בינלאומי להוראת השואה, שעורך קורסים למרצים ומדריכים מכל העולם ומהארץ (מדובר בעשרות אלפים מדי שנה), מוציא ערכות לימוד וכתב עת ומקיים כינוסים. על התהוות חקר השואה הישראלי ניתן לקרוא בספרו של בעז כהן 'הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי' (ירושלים: יד ושם תשע"א). עם זאת, יש לציין, בעשור האחרון חלה, מסיבות שונות, ירידה מצערת ואף מסוכנת מבחינת מעמדה של האקדמיה הישראלית בחזית חקר השואה, משום התמעטות המחקר על מה שחוקרי התחום נוהגים לכנות 'הליבה', דהיינו, שנות השלטון הנאצי. יש מעבר להתמקדות בתוצאות השואה, השפעתה והתגובות לה – דברים שאינם מחייבים ידיעת שפות רחבה. ועוד: בתחתית תגובתך הובאה תמונה, ומתחתיה הכתוב: "בין השאר, הנושא של משטרת היודנראט לא נחקר באופן רציני". גם כאן אין הדברים מדויקים. אכן, יש עדיין לעשות רבות במחקר על שירותי הסדר היהודיים (השם האמיתי של המשטרות היהודיות) בגטאות. אבל, מחקר מקיף נעשה עוד בשנות ה-70 על-ידי אהרון וייס, ומשטרות שונות נידונות לרוב במחקרים על גטאות ספציפיים (התופעה נידונה גם בספרו של ישעיה טרונק, 'יודנראט', ירושלים: יד ושם, תשל"ט). עם זאת, הביטוי 'משטרת היודנראט' מטעה: כמי שכתב כבר שורה של מחקרים על יודנראטים ועסוק בכתיבת ספר כולל על התופעה, אני סבור שהיו כנראה בסביבות 1,200 יודנראטים, רבים מהם במקומות שלא היו בהם גטאות. לא היו להם משטרות. במקומות שונים (כגון בהונגריה), מי שמילאו תפקידים משטרתיים היו ז'נדרמים מקומיים. במקומות מסוימים בפולין, שירות הסדר היהודי לא היה כפוף ליודנראט אלא לשלטון הגרמני או אף למשטרה הפולנית. אדוארד עונה לפרופ' מכמן: סברתי ועודני סבור שבשל חשיבותה הלאומית וההיסטורית – היותה אירוע חסר תקדים בתולדות האנושות – מגיעה לשואה פקולטה מיוחדת, אם לא אוניברסיטה המוקדשת אך לנושא זה. מה גם שהעיסוק הנוכחי בשואה באותן מסגרות אקדמיות החוקרות גם את יציאת מצרים, חגים, לבוש מסורתי, גירוש ספרד וכדומה הוא לדעתי מגוחך. אולי משום כך מחקרי השואה, להבדיל ממחקרים העוסקים באירועים מלפני אלפי שנים – אינם מגיעים לידיעת הציבור. התוצאה: חי וקיים כאן גוש אזרחי בלתי מבוטל שהוא נטול ידע בסיסי על השואה ואף מזלזל בה. באווירה כזו, אין פלא שד"ר אורלי אינס הכריזה שהיא "עוברת שואה פרטית", ושבערוץ 2 בדרנים מפריחים בדיחות כמו "מה יותר גרוע משוטר טיפש? השואה". ויש עוד דוגמאות רבות (שאינן מעוררות כאן, אגב, כל שאט-הסתייגות). לזלזול בשואה גורמת גם התעללות הרשויות באוכלוסיית הניצולים האחרונים. כל ההבטחות לסיוע שאינן מתקיימות, גניבת הכסף שהניצולים הפקידו בארץ לפני מלחמת העולם השנייה, וההשתלטות על חלקות אדמה שהנספים קנו בפלשתינה במחשבה על השתקעות עתידית – מה שקרה, בין השאר, לאבא שלי ז"ל. יפה שקיימים מוקדים רבים לחקר השואה, אך הבה נאמר את האמת: חרף חיפושיי בכלי התקשורת העבריים, לא קראתי ולא שמעתי על גוף אקדמי שקבע חד-משמעית בנושא היודנראט, אם מדובר בשיתוף פעולה פושע עם הרוצחים הגרמנים או לא. מהי האמת ביחס לצ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, או רומקובסקי, שמילא אותו תפקיד בגטו לודז'. האם הם היו גיבורי שואה כפי שמשבח אותם יד ושם, או מוכרי נפשם לשטן שבעזרתם הצליחו הגרמנים להרוג יהודים רבים? לפני ימים ספורים מלאו 66 שנה למרד גטו ורשה, אך המדיה התעלמה מכך. תודה לך מכל הלב, פרופ' דן מכמן, על ההסבר המדויק, אך לדעתי כניצול שואה מאוכזב, שואת היהודים לא זכתה עדיין למקום ראוי בפנתיאון הישראלי.

בתקופת לימודיי באקדמיה לקולנוע בלודז', בפולין של שלהי שנות ה-50, נסעתי לאוניברסיטה בקרקוב ברכבת לילה לפחות פעם בשבוע, כדי לשמוע את הרצאותיו של הפילוסוף טדיאוש קוֹטַרְבִּינסקי. סיפור של שש שעות ברכבת ל-collegium maius (מבנה שהקים במאה ה-14 המלך קז'ימייש הגדול, אותו אחד שהזמין את היהודים לפולין), ושש שעות ברכבת חזרה ללודז'. אך היה זה מחיר פעוט ממש תמורת מחרוזות-הדעת היקרות ששמעתי מפיו של הפילוסוף, שדיבר בהבדלים שבין התפיסות הפילוסופיות השונות. ואגב, חרף שייכותה של פולין דאז לגוש הקומוניסטי וחרף הצנזורה הקשוחה, קוטרבינסקי לא חשש לפגוע אנושות בדיאלקטיקה המטריאליסטית-מרקסיסטית שאומצה על-ידי המפלגה השלטת במדינה. בהרצאותיו מאלפות-הבינה הוא היה נוהג לשבץ אפוריזמים פרי רוחו. את חלקם רשמתי בזמן אמת. חוכמות כנף כמו: "הם היו שלושה. הוא, היא והתוצאה"; "הייתי רוצה לא לעשות כלום. איך עושים את זה?"; "בני אלמוות הם רק אביזרים דוממים"; "סדר צריך לעשות. חוסר סדר עושה את עצמו"; "אהבה היא שתי נפשות בגוף אחד. חברות היא נפש אחת בשני גופים"; "מוזיקה היא אמנות שמסבה עליצות ועצב ללא סיבה"; "עשה משהו, אהוב משהו, אל תהיה סמרטוט"; "חברים עוזרים לחיות ומפריעים לעבוד". חבריי לאקדמיה לקולנוע שאלו אותי אם לא חבל לי לבזבז זמן רב כל כך על נסיעות אלו במקום לשבת בחדרי העריכה. עניתי שהקשבה להרצאותיו המאלפות של קוטרבינסקי נראית לי חשובה ביותר לסרטים שאעשה בחיים, אם אעשה, ותשפיע חזק גם על כתיבתי, אם אכתוב. כעבור שנים רבות הבנתי שבזכות קוטרבינסקי, לא היה רגע בחיי שבו חדלתי להאמין בכוחה ובקסמה של הפילוסופיה.