רצחו וגם ירשו

לואיס לם, סבה של סבתי, היה יהודי בעל בית מסחר לספרים עתיקים וסוחר יודאיקה מוּכר בגרמניה בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים. הייתה לו גם הוצאת ספרים. במלחמת העולם הראשונה הוא פרסם חוברת הלכות לחיילים היהודים שלחמו בחזית. לאחר מכן הוציא לאור חלקים ממשנתו של הרב דוד צבי הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה שנודע בפירושו לתורה. ב-1934, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, עבר לם עם אשתו יוליה ובתו הצעירה רותי לאמסטרדם שבהולנד, והותיר חלק גדול מרכושו בברלין. בנו ובתו הנשואה עלו באותן שנים לישראל. הנאצים הגיעו להולנד במאי 1940, ובאותה שנה נפטרה יוליה לם. ב-1943 נשלח לואיס לם עם בתו רותי למחנה ריכוז בהולנד, ומשם להשמדה באושוויץ. חמישים שנה מאוחר יותר החל נכדו של לם, רפי שנהב, אודיולוג תושב חיפה, להתחקות אחר שורשי משפחתו. בתחילת שנות ה-90, חודשים ספורים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי במזרח ברלין ונפילת החומה בין חלקי העיר, הגיע שנהב לברלין המזרחית על-מנת לאתר את הבית שבו התגוררה אמו, בתם של לואיס ויוליה לם, בילדותה. בסיועו של חבר תושב ברלין ומפה משנות ה-30, הוא איתר את הרחוב, אך בגלל שינוי במספור הבתים הוא לא מצא את הבית. "ראינו שיש ברחוב בית קפה כשר, והחלטנו לברר שם מה הם יודעים", הוא מספר. "כשנכנסנו לבית הקפה, גילינו שם רישום עם ההיסטוריה של הבית, והתברר לנו שזה הבית שחיפשנו. התרגשנו מאוד. צילמתי את המקום, חזרתי לארץ, ואימא שלי זיהתה את הבית. הצעתי לה לנסוע איתי לשם, אבל היא לא רצתה". שנהב המשיך במסע השורשים שלו, ולפני כשמונה שנים, לאחר שנחשף בהדרגה לפעילותו הענפה של סבו בברלין שלפני המלחמה, החל להתעניין גם בגורל רכושו. החבר הברליני הציע לו לפנות לחברה גרמנית שמתמחה בחיטוט בארכיונים. החברה החלה לחקור, ולאחר כשנתיים מצאה כמה ממצאים. התברר שחלק ניכר מספריו הרבים של לם, בהם גם ספרים נדירים ויקרים, הולאמו בידי הגרמנים. כמו-כן אותרו שני חשבונות בנק בברלין עם פיקדונות שלא נפדו וביטוחי חיים שנפדו בסכומים קטנים עם מעברו של לם להולנד. עם הממצאים הללו פנה שנהב לוועידת התביעות בגרמניה, הגוף היהודי שהוכר על-ידי הגרמנים כיורש החוקי של הרכוש היהודי שהוחרם או שנמכר בכפייה בידי הנאצים. לאחר כשלוש שנים הודיעה הוועידה לשנהב שהוא איחר את המועד להגשת תביעות על הרכוש, אך הוא ושאר הצאצאים של סבו יוכלו בכל זאת לקבל סכום מסוים עבור הפרשי ריביות על פיצויים שקיבלו אמו ודודו שנפטרו בינתיים. זאת כמובן בתנאי שיוכיחו את זכאותם כיורשים חוקיים של הוריהם. "אמי ואחיה היו זקוקים מאוד לכספי הפיצויים", אומר שנהב. "לא היה להם כסף להעסיק עורך דין מהשורה הראשונה, והם ויתרו בקלות על חקירות נוספות בנוגע לרכוש האבוד". מאז, זה למעלה משנה, מצויים שנהב, אחיותיו, ובנות דודו בתהליך מייגע שבו הם נדרשים להוכיח את זכאותם כיורשיו של לואיס לם. גלגלי הביורוקרטיה טוחנים לאט. חלפו כבר שמונה שנים מאז ששנהב החל להתעניין בגורל רכושו האבוד של סבו, ולא נראה שהמסע הזה עומד להסתיים בימים הקרובים. "הדור שלנו הוא הדור השלישי לשואה, וגם הוא כבר לא צעיר", אומר שנהב. "מי שמתכונן להתעסק בנושא הזה, כדאי שיהיה לו אורך רוח ושישמח שהוא בחיים". לכל מי שחושב להתעניין בגורל רכושם האבוד של בני משפחתו, שנהב מציע לא לפעול ממניעים כלכליים. "מי שמתעניין רק בהיבט של הכסף, שלא יתחיל בכלל את התהליך. מבחינתי לא מדובר כאן בסיפור של כסף, אלא בעניין עקרוני ומוסרי שהתחדד אצלי כתוצאה מהמסע האישי שעברתי. העניין הכספי היה רק תוצר לוואי. לא הייתי מתחבר לסיפור הזה אם לא הייתי מתחיל בעניין האישי והרגשי של חיפוש מקום מגוריה של אימא שלי והתחקות אחר הסיפור של סבא שלי. "ברגע שאתה מתחבר באופן רגשי לדמויות, אתה מבין שהשבת הרכוש היא עניין מוסרי ועקרוני ולא עניין גס של כסף. כשאני מדבר על הרכוש של סבא שלי, אני רואה את סבי ואת פועלו לפניי, וזה בוער בעצמותיי. אני מרגיש שלא ייתכן שעם ששדד את היהודים ורצח אותם עוד ייהנה מכל הפירות. וזה לא משנה אם מדובר ב-5,000 אירו או ב-50 אלף - 'דין פרוטה כדין מאה'. מי שהולך לחפש רק כסף בלי חיבור רגשי לבני המשפחה שלו יתייאש מהר מאוד מהביורוקרטיה וירים ידיים".