אורלי יוסף, דוברת ועידת התביעות, מדווחת שנכון לסוף 2009 ועידת התביעות שילמה ליורשים סך של כמיליארד דולר. לדבריה, בסך הכול, כשליש מהכנסות ועידת התביעות, שהוכרה כארגון היורש, שולמו לבעלי הנכסים המקוריים או ליורשיהם, או יועדו בעבורם. יוסף מציינת שללא פעילותה של ועידת התביעות, אף אחד מהיורשים שפנו ל'קרן הרצון הטוב' של הוועידה לא היה זכאי, על-פי החוק הגרמני, להשבת הרכוש או לקבלת פיצוי כלשהו מממשלת גרמניה בגין רכוש משפחתו, מכיוון שלא הגיש בקשה עד למועד שנקבע בחוק.
בתשובה לשאלה מדוע נסגרה 'קרן הרצון הטוב', היא עונה שהקרן נסגרה כדי שוועידת התביעות תוכל להמשיך להקצות כספים למימון שירותי רווחה ושירותים סוציאליים לניצולי שואה יהודים. "שתי אפשרויות עמדו לפני ועידת התביעות: האחת, להשתמש בכל הכספים שנתקבלו מהשבת רכוש כדי לסייע לניצולי שואה נזקקים, והשנייה, להחזיק בכל הכספים לזמן בלתי מוגבל, למען יורשים פוטנציאליים שלא הגישו תביעות לממשלת גרמניה עד תאריך היעד שקבעה, ולא לדאוג לניצולים נזקקים למזון, לתרופות ולשעות סיעוד ביתי.
"במהלך השנים ניסתה ועידת התביעות ליצור איזון בין האינטרסים המנוגדים הללו. תאריך היעד שנקבע להגשת פניות ל'קרן הרצון הטוב' הוארך שש פעמים. נושא הקרן הובא לידיעת הציבור במסגרת כמה מסעות פרסום בכל רחבי העולם. רשימת בעלי הרכוש וכתובות הנכסים פורסמו באינטרנט. במקביל, ניתן סיוע מציל חיים למאות אלפי ניצולים קשישים בכל רחבי העולם.
"אילו הייתה 'קרן הרצון הטוב' נשארת פתוחה ללא הגבלת זמן, היינו נאלצים להפסיק את כל הקצאות הכספים לסיוע חיוני לניצולים נזקקים, על-אף שקיימת סבירות גבוהה שכל היורשים שחפצו להגיש בקשות כבר עשו זאת ופנו אל ממשלת גרמניה או אל 'קרן הרצון הטוב'".
ראובן מרחב, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ וכיום יו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות, משוכנע גם הוא שוועידת התביעות נהגה בצדק גמור בסוגיית הרכוש האבוד לאורך כל הדרך. "עשו פה מעשה חסד ענקי", אומר מרחב. "בהיסטוריה היהודית של הצדקה השם של המפעל הזה ינון לעד. כמובן, כשחוטבים עצים, אני מניח שפה ושם עף שבב, אבל בסך הכול נעשה פה צדק גדול.
"צריך לזכור שוועידת התביעות הוקמה כדי לדאוג לעם היהודי והיא לא סוכנות רכוש של אנשים פרטיים", הוא ממשיך. "מי שרצה יכול היה לפנות לעורך דין פרטי ולקבל את הכול. ועידת התביעות נועדה לטפל בנפגעים ובנזקקים, ומבחינה משפטית היא לא הייתה חייבת שום דבר לאף אחד".
מרחב מתאר את תהליך קבלת ההחלטות בוועידה כשקול והגון. "כל מי שעוסק בנושא עושה זאת מתוך זיקה ותחושת קדושה. האנשים שקבעו את התהליכים היו אנשים הגונים מאוד. אף אחד לא לקח לכיסו שום דבר. כשהייתה התלבטות גדולה כיצד לנהוג בכסף שקיבלה הוועידה עבור התביעות שהוכרו, הקהילו לשם כך קהילה של 25 איש שהיו בה, בין השאר, שני שופטי בית המשפט העליון, שני חברי כנסת, חבר ממשלה, פילוסופים יהודים ואנשי אקדמיה יהודים מכל העולם. אנשים אלו ישבו על המדוכה כשנה, והם שהגיעו למסקנה כצד לחלק את הכסף".
זווית נוספת לסוגיית השבת הרכוש תורם ד"ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל. לדבריו, מדובר בנושא הטעון ביותר כיום ביחסי יהודים ושאינם יהודים במדינות מזרח אירופה, ובסוגיה שמעוררת לא מעט אנטישמיות, אף שזו אינה מוצדקת. "יהודים במדינות מזרח אירופה גרו בעיקר בערים. בחלק מהמקומות הם היו אחוז די גדול של האוכלוסיה, והרכוש שלהם היה במקומות שהיום נחשבים נדל"ן יקר מאוד. לכן מדובר בנושא שמעורר הרבה אנטישמיות.
"לפני כמה שנים הפעלנו באוסטריה קו למסירת מידע על פושעים נאצים. 95 אחוזים מהשיחות שהתקבלו היו אנטישמיות, ומתוכן קרוב ל-50 אחוזים התייחסו למה שהדוברים כינו 'הסחטנות היהודית'. כמובן, זה לא אומר שאנחנו צריכים לנטוש את המאבק להחזרת מה שמגיע לנו, אבל צריכים למצוא דרכים יצירתיות לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, ועדיף שזה ייעשה באופן שיביא תועלת גם למדינה שמחזירה את הרכוש".