מה היה חלקה של העיתונות בתקופה ההיא?
"חמש שנים לקח לי לקרוא את כל הכתוב בעיתונות בארץ על השואה בעת התרחשותה. נטען שהעיתונות לא הקדישה מספיק תשומת לב, אבל היה בה הרבה מאוד, גם אם לא תמיד בכותרות הראשיות, מפני שהיו גם נושאים אחרים. קשה להאמין כמה שעיתונות הילדים הייתה מלאה בתיאורים על השואה בימים ההם, בלי ניסיונות לייפות את המציאות".
לדברי פרופ' פורת, בתחילה לא האמינו ביישוב לטפטופי המידע בדבר ההשמדה. היא מספרת על מסמך שנכנס להיסטוריה תחת הכותרת 'מברק ריגנר'. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, העביר מידע שמקורו באדוארד שולטה, תעשיין גרמני שהתנגד להשמדה, ובו ננקב המספר המזעזע של שלושה וחצי עד ארבעה מיליוני יהודים שיחוסלו בחומצה פרוסית, כפי שקראו לציקלון B.
פרופ' פורת: "כשהמברק הגיע ארצה, באוגוסט 42', חשבו שזה טירוף, ולא תפסו מה זה שסוגרים יהודים באיזשהו מקום ומרעילים אותם בגז. לכן, דבר המברק לא פורסם כאן בתחילה, מה גם שכוחותיו של רומל נעו בצפון אפריקה לכיוון ארץ ישראל. הרי הנציב העליון קרא ליו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, ואמר לו שאם הגרמנים יגיעו למרחק של 100 קילומטרים מאלכסנדריה, הם יפנו את כוחותיהם מהארץ לעירק, 'and God bless you'. לכן, המברק חיכה באיזו מגירה בירושלים ונחשף רק בנובמבר, לאחר שמונטגומרי הביס את רומל והדף אותו".
ואז...
"גם אז לא האמינו לבשורות האיוב. באותו חודש, נובמבר 42', בקבוצת חליפין קטנה שהגיעה מאירופה, חזר ארצה העסקן התל אביבי יעקב קורץ, סיפר על מה ששמע בגטו פיוטרקוב, ונתקל באי-אמון. 'לא האמינו לי!', טען. 'אמרו כי מפריז אני. שאלו שאלות וחקרו חקירות כאילו הייתי פושע או מוציא דיבה. הם עמלו ויגעו להחליש את הוודאות שלי, כדי שאפקפק באמתות ידיעותיי'".
עם כל מי שבא משם, התעורר הזעזוע מחדש. בין לבין נמשכו כאן חיי היום-יום ושטפו הלאה, הרחק מאירופה, עד שבא עוד מישהו וההלם התלקח שוב, מספרת פרופ' פורת. היא מקדישה פרק לרוז'קה קורצ'ק, מחברי המחתרת היהודית בווילנה ופרטיזנית ביערות, שהגיעה ארצה בדצמבר 44' ובמפגשיה עם ראשי היישוב סיפרה במפורט על הזוועות. כבר בהיותה תחילה במחנה המעצר בעתלית, הגיעו אליה, בימים הראשונים, יצחק גרינבוים – מי שעמד בראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, הגזבר שלה, אליעזר קפלן, ואליהו דובקין, אחד משני ראשי מחלקת העלייה.
בעקבותיהם הגיעה אליה גם ורה ויצמן, אשתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. זו לא האמינה לדבריה, הסתובבה והפטירה ברוסית: 'מה היא מקשקשת?', מבלי לדעת שהשפה הייתה נהירה לבת-שיחתה, שהגיבה בזעם. כעבור שבועות אחדים, כשבעיצומו של 'סבב' שיחות עם ראשי היישוב הגיעה רוז'קה אל ויצמן עצמו, במכון זיו ברחובות, קלחה ביניהם שיחה ערנית ביידיש שבמהלכה נשאלה על-ידיו שאלות ובהן אם הם הבינו מדוע לא הגיעה אליהם עזרה מהארץ. לעומת פגישה זו, יצאה בפחי-נפש ממפגשה עם בן-גוריון. עדותה האישית בפניו על השואה השתבשה כשקטע את דבריה בשאלה אם הייתה אנטישמיות בין הפרטיזנים הסובייטים.
32 הצנחנים שיצאו מהארץ לאירופה, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
"מעט מדי ומאוחר מדי זה בגלל הבריטים שדחו את צאתם עד הרגע האחרון כמעט. כשהתחילו תוכניות ההצלה, בסוף 42', מצאתי בתיקים תוכנית להוצאת 2,000 מתנדבים לאירופה. אבל כשהבריטים שמעו על הנתון הזה, פרחה נשמתם מתוך הבנה שלאחר המלחמה הכוח הזה יופעל נגדם. לכן הם השהו כל צעד, לרבות יציאת הצנחנים".
המפגש של ארץ-ישראלים כמו יעקב צור, אהרן חוטר-ישי ובן-ציון ישראלי עם שארית הפליטה לא היה מעודד במיוחד, והם חזרו עם רשמים קשים.
"אכן, בהתחלה המפגש עם שארית הפליטה הימם את כולם. יעקב צור אמר על יהודי יוון שחזרו מאושוויץ שהם צינים, עצלנים, תובעים כסף וממאנים לעבוד. חוטר-ישי, שהיה באוסטריה וראה יהודים בבגדי-פסים יוצאים מהמחנות, אמר שאם יינתנו להם 5,000 הסרטיפיקטים שהיו, הארץ תהיה בית-משוגעים אחד גדול. ישראלי, שראה את הניצולים בגרמניה, אמר שאם היישוב לא יכין את עצמו הכן היטב לקליטתם, הם ימיטו עליו אסון גדול.
"לזכותם ייאמר שכעבור חודשים אחדים, כששארית הפליטה התאוששה בקצב מדהים, הם אמרו 'סליחה, טעינו בגדול'. ובן-גוריון אמר על הניצולים שהם יהודים בריאים בנפשם וציונים יקרים".