בביטאון 'הצופה לילדים' הופיעו דיווחים שוטפים על המשפט במדור 'תצפית השבוע', החל מגיליון יום העצמאות תשכ"א (טו, 31, עמ' 3). כביטאון חינוכי מובהק, שמרני למדי באופיו (חוששני כי היום הוא ייראה נועז מעט יותר, אך לא זה הנושא העומד כאן לדיון), 'הצופה לילדים' העביר תכנים לא-קונטרוברסליים. כר נרחב לעיסוק במשפט זימן הנושא שעומד בלב עיסוקו של ביטאון המיועד לילדים - עדויות על ילדים דתיים בשואה. המשפט זימן אפשרויות לעסוק בכך, והביטאון הגיב בהדגשות רבות של החיים הדתיים בהקשר של ילדים. ב-כ"ט בסיוון נכתב:

• 'גבורת נפשו של נער בן 14' - על חייהם של הילדים באושוויץ סיפר מר יוסף קליימן מירושלים: (...) כאשר עזרו לו חבריו לקום שאלוהו על מה לקה, השיב הילד: 'זה כדאי היה. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה שיהיה להם במה להתפלל'. מר קליימן סיפר כי בצריף הילדים באושוויץ היה חצי זוג תפילין, של יד בלבד, אשר היו בתנועה מתמדת ועברו מאיש לרעהו כדי שכל אחד יוכל לזכות בהנחתם [טו, 39, עמ' 2].

יוסף קליימן הוגדר כ'צעיר העדים במשפט'. הוא היטיב להוביל את השומעים לעולמו של הילד -נער דתי העומד נגד אימה כפולה ומכופלת - עולם משפחתי חרב ועולם מסורתי מתפורר. הוא היטיב להביע את גבורתו במאבק נגד האימה הזו. 'הצופה לילדים' היטיב לקלוע ללבם של קוראיו הצעירים שבשנת תשכ"א הועמדו לפתע מול אימה בלתי-מוכרת להם; הוא הפך את האימה לאמירה חינוכית! ואכן, ובהרבה היגיון פדגוגי, מסכם 'הצופה לילדים' (ז' בתמוז) בהקשר דידקטי מפורש:

• (...) במשפט אייכמן נסתיימו עדויות התביעה שכללו שורה של סיפורי גבורה עילאיים של ילדים בגילכם. הסיפור המרשים ביותר, שעורר השתאות והערצה, היה על הנער שספג חמישים מלקות על שהגניב סידורי תפילה לאושוויץ. (...) כשאנו מתחקים על מקורותיה של גבורת הילדים אנו מגיעים לאותו 'חדר' קטן צר וחמים, אשר בו חושלו הגיבורים הקטנים לקיים התורה. פה בבתי היוצר של האומה נמזגה מסורת של קידוש השם בנשמות הרכות. (...) [טו, 40 , עמ' 2].

ומכאן הוא מביא תיאורים מתבקשים, מלאי אמפתיה, של 'חדר', מוסד הממשיך להשתמר ב'מאה שערים' בירושלים! התיאורים של 'הצופה לילדים' גולשים למחוזות אחרים של עולם הילדים. קטעים מרגשים, נוגעים ללב. חלקם חדרו באמצעות המשפט לקלאסיקה (אבוי לביטוי) של טקסי השואה. המשפט תרם להפצתם ברבים, ולכך נוספה גם תרומתו הצנועה של 'צופה לילדים'. כך למשל נכתב ב-ח' בסיוון:

• (...) אחד הימים העיד במשפט אייכמן הד"ר מ' דבורז'צקי מניצולי וילנה, ששימש בגטו כרופא. בתארו את מצוקת הילדים ציטט שיר שחובר על-ידי ילד בן 8. 'מעבר לגדרות הגטו / קורא לי הפרח, מושה'לה / מדוע אתה יושב שם? / בוא אלי, בוא אלי!' הגויים שחיו מחוץ לגטו היו אדישים לגורלם של ילדי ישראל, רק הפרח שפרח אי שם מעבר לגדר היה לידידו של הילד הכלוא (...) ואתם המתהלכים היום חופשיים בשדות ישראל זכרו את משה'לה הקטן ששמע קולו של הפרח הקטן ושאת קולו לא רצו לשמוע הגויים שמסביב (...) [טו, 36, עמ' 2].

וכך מגיליון לגיליון, כל גיליון וייחודו, כל גיליון ותרומתו; הרוב בניסוח תמים, בדילוג על מחלוקות. בגיליון 34 מגיעים בצנעה לשאלות קשות יותר. הכותרת הראשית היא 'השמדת יהדות פולין במשפט אייכמן'. זה בצד זה מופיעים עדויותיהם של צבייה לובוטקין ושל יצחק צוקרמן, סיפוריהם של ילדים וקיום מצוות. הקורא שלא ידע - ואז היו רבים מאוד כאלה - מתוודע על-ידי ברוך דובדבני לסיפור הרבי מפיאסצ'נה וכתביו שנמצאו, וכן, 'נרות שבת במחנה אושוויץ', 'זוג נעלי ילדים' שהביא איתו מטרבלינקה העד א' ברמן ומסר אותו לשופטים, וכן סיפורו של יאנוש קורצ'ק. אבל, בצד כל הזיכרונות הללו, שאיש לא יכחיש את ערכם החינוכי, יש גם שאלות! וגם בביטאון חינוכי אי-אפשר להימלט משאלת השואה מול הגבורה - מהו משקלה של הגבורה הפיסית, המרד, במסכת החיים בשואה? 'הצופה לילדים' מציג בגיליון זה תמונה מאוזנת - גבורה משני סוגים: "משעמדו היהודים על כוונות ההשמדה של האויב, החליטו להילחם על חייהם ועל כבודם [...]", עבור לתיאור בהרחבה יחסית של פרשת המרד; אך בסיום: "[...] גבורה רבה ביותר הראו רבנים דיינים ויהודים דתיים שלמרות התנאים הקשים, סבל, כאב, מחלות ורעב המשיכו ללמוד תורה ולהקפיד על קיום מצוות עד הרגע האחרון" (עמ' 7). הנה כי כן, בדרכו שלו הצליח 'הצופה לילדים' להעמיס על עגלתו חומר רב היקף ולהעבירו בדרכיו ללא פולמוס מיותר; 'קלסתרי הפנים' - אם נחזור לביטויו של אלתרמן - ששרטט 'הצופה לילדים' היו תמימים.

הביטאון 'זרעים' נקט עמדה מיוחדת. המדור "אמר העורך! חבר - קורא ה' עמך!" נחלץ בחודש סיוון להסביר: "המשפט בעיצומו, ואנו עד כה 'שתקנו'... לא, אין זו התעלמות מכוונת ואף לא סתם זלזול, פשוט - להתחרות עם כתבי העת היומיים והשבועונים המקדישים טורים רבים ומעודכנים, ישר מתוך 'בית העם' - לא נוכל. אלא שמכל מקום שומה עלינו 'לנגוע' בנושא, במידת יכולתנו ובצורה ש'תתאים' לנו. בגיליון זה מצוי שיר בהקשר עם המשפט, וכאמור - נתאמץ שהמשך יבוא" (שנה עשרים וחמש, כא, עמ' ב). השיר הקצר והמרשים מוכתר בכותרת 'לא אשירה עוד - עם המשפט' ומובא בסמוך לתמונת הילד המרים ידיים המפורסמת. זו הייתה ההתייחסות היחידה בשנת תשכ"א. מה ניתן ללמוד מכך? שאלה קשה! מסתתר כאן מן הסתם היעדר יכולת להציג משהו ש'מתאים' לנו, ל'זרעים', ל'בני עקיבא'. באותה עת לא היה עדיין תוכן זמין שיאפשר הצגת גיבור דוגמת אחד הפרטיזנים; הכיפה הסרוגה לא נתפסה עדיין כסמל להשתלבות במערכות צבאיות. כדי למנוע אי הבנות, בין שורות הפרטיזנים נמנו גם לוחמים דתיים, שלא נפרדו מן התפילין, אך בזמן המשפט לא הצליח הציבור הציוני-דתי להעמיד אבא קובנר משלו. אגב, מחמת שהוזכר כאן אבא קובנר - איש השומר הצעיר ומפקד הפרטיזנים בווילנה - נסיים במה שכתב 'הצופה לילדים' אחרי עדותו של קובנר במשפט: "אמא, המותר כבר לבכות? [...] אחד העדים תיאר בפני בית המשפט אם וילדה יהודייה שנמצאו חבויים בכוך כחושים ותשושים לאחר ששנים לא ראו אור יום ומזון סדיר לא בא לפיהם. בכוך חיו בלחש, שאיש לא ידע על מחבואם, וכשהגרמנים נסוגו ונראה היה שניצלו נראתה הילדה הקטנה כאילמת ורק אחרי שעות אחדות שאלה את האם: אמא, המותר כבר לבכות? על מאורע זה כתב המשורר נ' אלתרמן את שירו 'אמא כבר מותר לבכות?' כן ילדה, כן ידיים דקות, [...]" (טו, 38, עמ' 11). הביטאון הציוני דתי 'הצופה לילדים' לא היסס להתעלות מעל המחלוקות התרבותיות והפוליטיות העמוקות ו'להצדיע' לקובנר ולאלתרמן גם יחד. 'הצופה לילדים' שמר כמדומה על 'קלסתר פנים' יהודי.

שונים היו הדברים לגבי 'פנים אל פנים' שהעלה תוך כדי המשפט שאלות נוקבות שקיננו בלבבות. בתחילה הצהרה מליצית: "הדמויות המעונות של המשה'לך, המנדל'לך, הדוד'לך, השרה'לך, והרייזה'לך מרחפות באולם בית המשפט" תמצת הכותב ב-כ"ו באייר תחת הכותרת 'דם ילד קטן' (107, עמ' 9-8). השמות הללו מזוהים עם 'קלסתרי פנים' מסוימים והקורא נרמז כאן כי קלסתרי פנים אלו, דווקא אלו, מרשימים בנוכחותם באולם. האם יש כאן ביקורת? לאו-דווקא. ניסוח כזה, יבליט את מי שיבליט, עשוי להיתפס כתמים. אולם, פחות מחודש לאחר מכן (י"ח בסיוון) והדברים מגיעים לאמירה ביקורתית מפורשת, וזאת במאמר 'קינת הדור' (כולל תמונת השער):

• (...) והנה הולכת ומסתיימת רשימת העדים, וכאשר אנו סוקרים את הדברים שנאמרו במשפט עד היום אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שלמרות הקשת הרב-גונית שהציגה התביעה בעדים שהעלתה - לא הופיעו עד כה דמויות אשר יסמלו בהופעתן את בית ישראל הטבוח בפולין ובליטא. עדיין לא ראינו על דוכן העדים יהודי עם זקן מלא ופאות מגודלות, לבוש קפוטה שחורה וכובע שחור לראשו. יהודי אשר יזכיר רבבות שנראו כמוהו ואשר הם היו ראשונים לקלוט בחובם את שנאת האשמדאי. דמעות רבות כבר נשפכו בין כותלי 'בית העם' בשבועות האחרונים. דברים מזעזעים וקורעי שחקים כבר נשמעו כאן אבל עדיין לא שמענו במעמד זה את הקינה הגדולה על עשרות הישיבות ואלפי בחוריהן שעלו על המוקד (...) [110, עמ' 4].

הנה כי כן, המשפט המביא את זעקת האומה מעורר גם שאלה נוקבת - מדוע לא שולבה הזעקה ב'קינת הדור'. יש שיסתפקו בהצהרה על חסרונה, ויש שיראו כאן קיפוח בעוצמה כזו או אחרת. גם שאלת הגבורה-המרד נידונה ב'פנים אל פנים' בצורה ישירה. 'פנים אל פנים' לא נותר חייב! קושייתו הידועה של גדעון האוזנר 'למה לא התנגדתם?' זוכה בט"ו באב למענה מכובד: יוסף מ' אנגל, 'עדות שלא מן הדוכן', (118, עמ' 11-10). לא זו אף זו, באותו פרק זמן עולה ב'פנים אל פנים' שאלה קשה עוד יותר, שאלת המשרתים כקאפו. לא מרבים לעסוק בה, והיא מנוקזת בביטאון למקרה קשה ונוגע ללב הנוגע בשם שעלה באותם ימים בהקשרים פוליטיים. הכוונה לאליעזר גרינבוים, בנו של המנהיג הציוני רב-המוניטין של יהודי פולין, יצחק גרינבוים, שהיה פוליטיקאי נכבד ביותר במדינת ישראל. לא נדון כאן בסיפור של אליעזר גרינבוים (שזכה לאחרונה לספר שלם, 'מי אתה ליאון ברז'ה'). באווירה של אותם ימים שמו של מי שנחשד במעשים קשים כלפי אחיו במחנות הריכוז הוסווה באמצעות ביטויים כמו 'זוועות פרוכטנבוים' המחליף את גרינבוים. הרמיזה לאביו של גרינבוים הבן הובלעה במעין מדרש לשון מעורר פלצות "האמנם היה הפרוכט (פרי) תוצאה של הבוים (עץ)?"; כלומר, האשמה של מעשי הבן (שלא הוכחו חד-משמעית) מגולגלת אל האב! כך הקשה אחד מן הקוראים, וניתנה בימה לשאלת קורא אחר: "מדוע לא תאזרו אומץ ותגלו את שמו האמיתי וייחוסו?" (כ"ח בניסן 14.4.61 (103); (106); (112)). ממרחק השנים איננו 'מתחשבנים' לא עם הקורא ולא עם החשוד; כל שאנו באים לומר הוא שבעומק 'המצב הדתי' והציוני דתי בכלל טבועות היו שאלות שבנסיבות המתאימות צפו על פני השטח.

לצורך פיתוח הטיעון שיוצג להלן ניעזר באלתרמן עצמו; ליתר דיוק בפרשנות של קטע מפורסם שכתב ב'טור השביעי' שלו בתחילת קיץ תשכ"א. חוקרת משפט אייכמן, חנה יבלונקה, מרבה לצטטו, והוא זכה לפרשנותה בספרה 'מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן' (עמ' 183-182):

• כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום-יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק באספות [...] אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא ונאדר זה, ככל שהוסיפו העדים משם לעלות אל דוכן העדויות נצטרפו בתודעתנו אותן ישויות נפרדות של אנשים זרים ואלמונים שעברנו על-פניהם פעמים אין ספור, נצטרפו ונתחברו זו לזו עד להכרה פתאומית וברורה כי ישויות אלו אינן רק ציבור של פרטים אלא מהות יסודית ותקיפה אשר טיבה וצלמה ואימת זיכרונותיה, שמעבר לחיים ומעבר לטבע, הם חלק בל יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו (...)" [הטור השביעי, ספר שני, תשי"ד-תשכ"ב, עמ' 522].

הדברים נכתבו ב'דבר' במחצית השנייה של חודש סיוון (2.6.61), שעה שמצעד העדים הלך והטביע את רישומו המצטבר על תודעת האומה הכורעת תחת נטל הזיכרונות המתפרצים. אלתרמן העניק לדבריו אלה כותרת טעונה - 'קלסתר פנים'; הכוונה ל'קלסתרי פניהם' של השורדים שבכוח העדויות קיבלו לפתע משמעות אחרת. האנשים האלמונים הללו קיבלו - אליבא דאלתרמן - זהות משלהם כ'חלק בל-יימחה' מהזהות הלאומית. לא דובר כאן על זהות מגזרית. דוק, במהלך המשפט, ויותר מכך לאחריו, שאלו שאלות דוגמת 'מי השתייך שם לאיזו מפלגה?', מי מבין העדים היה קשור לציבור מסוים, לתנועה, 'מי נבחר להעיד ומדוע?' וכדומה. אך אלתרמן דיבר על מגזר אחד - הניצולים, ולכותב שורות אלו אין ספק כי כוונתו לשם שמים (לאומיים) הייתה. בצד ובצמוד לשאלת 'קלסתר הפנים' של הניצולים עולה שאלת קלסתר הפנים של השומעים והמגיבים; ככלות הכול במשפט עמדו 'שישה מיליון קטגורים', כביטויו המפורסם של האוזנר, אך נכחו בו יותר מ'שני מיליון צופים' (מספר תושבי מדינת ישראל באותה עת). איך הגיבו למשפט הקבוצות הספציפיות, המגזרים למיניהם, בחברה הישראלית המתגבשת? התשובות לשאלה זו לא באו לעולם מיד. הייתה זו למשל חנה יבלונקה שהסבה את תשומת לִבנו לשאלה של 'משפט אייכמן והמזרחים' (תחילה ב'מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן', עמ' 207; ואחר כך בחיבור מיוחד שהקדישה לנושא 'הרחק מהמסילה: המזרחים והשואה'). מסתבר כי בפסיפס העשיר והמורכב של החברה הישראלית, שבו יש כידוע מקום להגדרות שונות של 'אחרים' למיניהם, ה'אחרים' נבחנים בין השאר - מאוד 'בין השאר' - גם ביחס לשואה. מה עשה המשפט לאותם יהודים שחרב הפורענות הנאצית לא הגיעה לקהילותיהם? כאמור, עסקו בשאלה זו, וטוב שכך, ומעבר להבאת שאלה זו כדוגמה אין בידינו להוסיף לכך דבר של חידוש. אך בעקבות דוגמה זו, ברצוני לשוב ולהעלות כאן את ששאלנו: איך הגיב העולם הציוני-דתי של תחילת שנות השישים? מה המשפט 'עשה' לו? כאז כן היום, מאחורי שאלה זו מסתתרת תהייה אחרת: מהי בעצם ציונות דתית ומי בכלל אמור לבטא אותה? פנינו מועדות ל'בית העם הירושלמי' ולא נידחק כדי להשיב על כך, אולם מכיוון שהשאלה - שאלה, נתייחס לצורך העניין למובאות משלושה כלי ביטוי שעשויים היו לעמוד לנגד הציבור שהגדיר עצמו באותה עת כציוני דתי: השבועון 'פנים אל פנים', שבועון בעל אופי תורני אקטואלי (לעתים הוביל תחקירים שנטו אל הסנסציוני), בצדו השבועון הממוסד והשמרני קמעא 'הצופה לילדים', ועִמם ביטאון תנועת 'בני עקיבא' - 'זרעים'; שלושה מקורות שהם שלושה קולות, ונפתח במה שנראה בעינינו 'זרם מרכזי' - 'הצופה לילדים' (על 'הצופה לגדולים' נוותר הפעם).