צדק הוא לפעמים רק כוכב

שוחחתי עם עורך דין בכיר שהופיע לפני אמנון כהן פעמים רבות והוא סיפר על התרשמותו מהשופט: "הוא שופט מחמיר בפלילים, זה השם שלו וכך מכירים אותו. אבל בתיקים של הימין הוא מחמיר במיוחד, הרבה מעבר לרגיל. מה שמיוחד בו זה שהוא חמקמק, הוא יודע לכתוב פסקי דין באופן שלא יהיה אפשר לדחות אותם בשלב הערעור. הוא תמיד כותב 'עיינתי היטב בחומר הראיות והשתכנעתי עמוקות מכנותם של עדי התביעה'. זו אמירה כללית לגמרי, ומולה אין לערכאת הערעור הרבה מה לעשות, כי היא הרי לא שומעת את העדים". הוא הוסיף: "ניהול הדיון מאוד שטחי אצלו. הוא אף פעם לא מעמיק ולא מנתח את הפרטים. הכל 'בשלוף' ועל-פי רושם חיצוני וראשוני. אבל הוא חתול רחוב ערמומי מאוד, יש לו היכולת ליצור בפסק הדין רושם של מקצוען, לתת לך את התחושה שהוא באמת בדק את הדברים". איך אתה מבין את המדיניות שלו, האם הוא מושפע מאג'נדה פוליטית או שיש סיבות אחרות?

"אני לא חושב שמדובר באג'נדה פוליטית ברורה. צריך לזכור שלפני שבחרו אותו למשרת שופט הוא היה עסקן של הליכוד בהסתדרות ורץ לראשות מועצת הפועלים של עיריית ירושלים. הוא היה עסקן אפור של עובדים שעבד כעורך דין לא מוכר במשרד פרטי. דרך קשרים וקומבינות הוא ארגן לעצמו קידום, אבל העבר שלו בליכוד העיק עליו. הוא לא רצה להצטייר כמישהו ששייך למחנה הלאומי, ולכן החליט להיות יותר שמאלני מהשמאלנים כדי שלא יגידו שהוא מוטה. דרך פסקי הדין שלו הוא נתן את המס למולך, ובתמורה ביניש קרבה אותו. "בהמשך הוא דרש קידום, ועשו אִתו דיל כדי לשמור אותו מרוצה. הוא קיבל סטטוס ייחודי שלדעתי לא היה לו שום תקדים במערכת המשפט בישראל: הוא מונה להיות שופט מחוזי בתוך בית משפט השלום. הוא היה חותם על פסקי דין בשם 'אמנון כהן שופט מחוזי - נשיא בית משפט השלום'. לביניש היה כנראה אינטרס לקרב אותו, ולכן היא עשתה אתו מסחרה. הוא המשיך להפעיל לחץ, ולאחרונה התמנה לשופט במחוזי. משפטן בכיר נוסף עמו שוחחנו טוען שהקו המחבר בין כל המקרים המתוארים בתחקיר הוא קבלת החלטות ופסקי דין בצמתים קריטיים ביותר באופן התואם לגמרי את הצרכים של הצוות של שי ניצן בפרקליטות.

בהכרעת הדין הגיע השופט למסקנה שהערבים צודקים בכל טענותיהם ושהאחים חלמיש משקרים: "לאחר שראיתי ושמעתי את עדי התביעה מחד ואת עדי ההגנה מאידך, והתרשמתי מהם, ולאחר שבחנתי את הראיות והטיעונים, אני מעדיף את גרסת המתלוננים על פני גרסת הנאשמים, ועל כן יש להרשיע את הנאשמים בשלוש העברות המיוחסות להם באישום הראשון" (עמ' 15 בפסק הדין, שורות 23-21). כהן לא טרח להצניע את המרכיב האידאולוגי בפסיקתו: "התנהגות הנאשמים בחקירה ... חשפה את דעותיהם ותפיסתם האידאולוגית באשר למערכות השלטון ... בנוסף טען בא-כוח המאשימה כי הנאשמים מנהלים חיים בעלי אופי אידאולוגי מובהק, שבא לידי ביטוי בהתנהלותם ובמקום מושבם, ובתפיסתם החברתית והפוליטית" (עמ' 5-4 בגזר הדין, בפסקה 'טענות הצדדים'). בגזר הדין שלח כהן את האחים חלמיש לחודשים ארוכים בכלא.

הפעם הראשונה שבה הורמו גבות באשר לפסיקתו של כבוד השופט אמנון כהן הייתה בזיכויו של סוכן השב"כ אבישי רביב במרס 2003. הייתה זו ככל הנראה אבן דרך משמעותית ביותר בקריירה של כהן ובקשרים שלו עם דורית ביניש, שבתפקידה אז כפרקליטת המדינה נתנה את האישור להעסיק את רביב כפרובוקטור. כזכור, התייסרה הפרקליטות רבות סביב השאלה האם להעמיד את רביב לדין. בפרוטוקול הדיון שנערך בנושא ודלף ב-1999 נכתב: "הוא [אבישי רביב] היה צריך להסיר מעליו חשדות. בדיון אצל פרקליטת המדינה [דורית ביניש] היא נתנה אישור שיעשה פעילות פלילית על יד אוניברסיטת בר-אילן ויחשיד אדם אחר". על נועם סולברג, שרשם את הפרוטוקול הזה, אמרה ביניש שהוא "לא יודע לרשום פרוטוקולים" (אגב, סולברג רשם את הפרוטוקול מתוקף תפקידו כעוזר היועץ המשפטי לממשלה, ויש הטוענים שבגללו ביניש לא סלחה לו ולא אפשרה למנותו לתפקיד היועץ המשפטי ולא לתפקיד שופט בבית המשפט עליון). בסופו של דבר, הפרקליטות נכנעה ללחץ הציבורי המסיבי והגישה כתב אישום, אך רבים העריכו מראש שהפרקליטות תעשה כל מאמץ לסיים את המשפט בזיכוי. השופט אמנון כהן, שעמד בראש ההרכב, כתב בפסק הדין: "לאבישי רביב לא היה רמז ואפילו קצה של רמז לכוונותיו של יגאל עמיר מהתבטאויותיו. לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין". כיצד מסתדרת קביעה זו עם דוח ועדת שמגר על רצח רבין, שקבע מפורשות שאבישי רביב ידע על תוכניותיו של יגאל עמיר, הסכים עמו שצריך לרצוח את יצחק רבין, ולא דיווח למפעיליו בשב"כ על כוונותיו של חברו? שאלה טובה.

הלאה, בתקופת הגירוש מגוש קטיף בלט כהן כאחד השופטים המחמירים ביותר עם מפגיני הימין. כך למשל בהארכות מעצר שרירותיות של מפגינות, ובמשפטם של שי מלכה ואריאל ונגרובר מתנועת 'הבית הלאומי' בקיץ 2005. הפרקליטות הגישה נגדם כתב אישום על המרדה, לאחר שנעצרו בעיצומן של ההפגנות נגד ההינתקות. השופט דחה את כל הטענות המקדמיות שנטענו על-מנת לבטל את כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, או לחלופין לאפשר משפט שיוגדר כבעל עניין ציבורי (המשמעות של עניין ציבורי היא הזדקקות להרכב של שלושה שופטים, ואפשרות לצלם את מהלך המשפט). בהחלטתו ניתב כהן את התיק לרצונה של הפרקליטות: אישום כבד מצד אחד, וללא עניין ציבורי מצד שני. התיק התנהל במשך זמן ממושך, ורק בסופו, ב-2010, קיבלה השופטת שלו-גרטל את טענות סנגורם של ראשי הבית הלאומי בקיץ 2005. היא הרשיעה אותם באשמת המרדה, אך קבעה שהם לא ילכו לכלא לאור העובדה ש"בעקבות חוק החנינה, היסוד האנטי-חברתי שבמעשי הנאשמים איבד מעוקצו, ויש כרסום של ממש בחומרה שלו".

הסיבוב האחרון (בינתיים) של כהן היה במשפטו של צביקי סטרוק שסוקר בהרחבה במקור ראשון. גם כאן נראה שכהן לא נתן לעובדות לבלבל אותו, והדפוס החד-צדדי חזר על עצמו: אמון עיוור ומלא בגרסת הפלשתינים, למרות סתירות קשות בעדויות שלהם. כהן העדיף להאמין למתלוננים הפלשתינים, ולהתעלם מהעובדה ששניים מהם הם מחבלים (העד הראשי עומד לדין על יידוי בקבוקי תבערה), ומכך שאביו של המתלונן הוא שוטר במשטרה הפלשתינית שניהל את החקירה מאחורי הקלעים, החליט מי מהעדים יגיע לבית המפשט ומי לא, ואפילו ישב בחדר החקירות בתפקיד של מתורגמן. סטרוק הורשע בחבלה בנסיבות מחמירות, בחטיפה לשם חבלה חמורה, בשלוש עברות של תקיפה ובעברת היזק לבעל חיים, ונשלח לשנה וחצי בכלא.

הפעם הבאה שבה פגשנו את כהן הייתה בעקבות הפינוי האלים בעמונה. כנשיא בית משפט השלום נראה שהן ניקז אליו את רוב תיקי עמונה, ולכאורה דאג לתת לנאשמים עונשים מחמירים מעל ומעבר למה שמקובל במקרים דומים. עורך דין בכיר סיפר לנו על התקופה: "באחד התיקים מדובר היה בבחור צעיר ללא כל עבר פלילי. השוטרים תקעו לו תלונה על תקיפת שוטר, וכהן החליט להכניס אותו למאסר בפועל ללא אפשרות להמירו בעבודות שירות. זה סוג של עונש שכמעט אף פעם לא ניתן על תיק ראשון של נער בנסיבות כאלה".

החלטה נוספת ראויה לציון של אמנון כהן בתפקידו כנשיא בית משפט השלום ניתנה בסוף 2008. כהן קבע ששופטת השלום החדשה אנה שניידר תהיה השופטת היחידה שתטפל בערעורים שהוגשו על-ידי מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון נגד מנהלת סל"ע על גובה פיצויי ההינתקות. כזכור, שניידר שימשה בתקופה שקדמה להינתקות כיועצת המשפטית של הכנסת, והייתה מעורבת עמוקות בהליך חקיקת חוק פינוי-פיצוי. היום כולם תמימי דעים שהחוק בעייתי ביותר ושהפיצויים שנקצבו בו היו נמוכים מדי. אמנון כהן סירב להכיר בניגוד העניינים המובנה שיש לכאורה לשניידר בנושא, והפקיד אותה על הטיפול הבלעדי במגורשי גוש קטיף.

אבל גולת הכותרת בפסיקתו של אמנון כהן הייתה ככל הנראה במשפטם של האחים חלמיש בחורף תשס"ד (2004), אחרי הרצח של יאיר הר סיני ושל יהושפט תור הי"ד על-ידי רועים ערבים. המתח הביטחוני גרם לברוך פלדבאום, הרבש"ץ של שדה בר ומעלה רחבעם, להקפיץ את דן ואיציק חלמיש מכיתת הכוננות, לאחר שזיהה תנועות חשודות של רועים ליד שדה בר. הערבים החלו להיאסף ולהשתולל, לנופף במקלות, ליידות אבנים ולהקיף את האחים חלמיש שהחלו לחשוש לחייהם. במהלך ההתפרעות נאלץ איציק לירות כדור או שניים מאקדחו לצורך הרתעה. לטענת הערבים כדור אחד פגע ברצפה ונתזים ממנו שרטו אחד מהם. דן חלמיש טען שהוא עצמו כלל לא ירה ומסר את אקדחו לבדיקה. השוטר לקח את האקדח וירה בו במטווח "לבדוק שהוא תקין", וכך הכשיל יכולת לבדוק את הטענה שלא נעשה קודם לכן שימוש באקדח. אמנון כהן, אז נשיא בית משפט השלום בירושלים, עשה לכאורה הכל כדי לצייר את האחים כאנשי מדון וכפורעים. הוא קיבל את טענת התביעה שהם הלכו לעורר פרובוקציות במקום המצוי במרחק של שלושה קילומטרים מהיישוב נוקדים וכשני קילומטרים מהיישוב מעלה רחבעם. אך נראה שהוא התעלם מהעובדה שהמקום נמצא סמוך מאוד לגדרות של היישוב שדה בר שממנו הם יצאו. בגזר הדין חזר כהן שוב על טענת המרחק מהיישוב, וזאת ככל הנראה מבלי שטרח לצאת לשטח ולראות את המקום, או לפחות לבקש מפה טופוגרפית כדי לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית. בהכרעת הדין הגיע כהן למסקנה שלחברי כיתת הכוננות אסור בכלל לחצות את גדר היישוב. הוא הסתמך על פליטת פה של אחד הרבש"צים שאמר "בראש ובראשונה סמכויות הרבש"ץ הן בתוך היישוב", ונראה כי הוא התעלם מעדותה של עוזרת קצין אג"מ שטענה כי אירועים המתרחשים בסמיכות ליישוב הם בסמכותו של הרבש"ץ כאשר הסיור הצבאי אינו זמין. כדאי להוסיף משהו על האווירה בבית המשפט. כל השוטרים ללא יוצא מן הכלל העידו במשפט לטובת הערבים ונגד הנאשמים, מה שמעלה חשש שהשוטרים הבינו מהר מאוד לטובת מי עליהם להעיד. הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, ערך תחקיר מעמיק ובדק את פסק הדין לפרטיו. בדוח מפורט ודקדקני הצביע הרב מדן על שורה ארוכה של עיגולי פינות, של התעלמות מפרטים חשובים, של מניפולציות ושל הטיות דין מקוממות שנעשו על-ידי אמנון כהן במשפט האמור (הדוח המלא שמור במערכת). יש הטוענים שמשפטם של האחים חלמיש היה מבחינת הפרקליטות משפט ראווה סביב סוגיה שהעסיקה לא מעט את הצוות של שי ניצן - ההתערבות של הרבש"צים וצוותי הכוננות באירועים ביטחוניים מחוץ לגדרות היישובים. לטענתם, זו הסיבה להשקעת מאמץ כה רב בתיק הזה, ולנחישות להכניס את האחים לכלא.

הפעם הבאה שבה דרך כוכבו של אמנון כהן הייתה בניסן תשס"ה (אפריל 2005). במהלך הריסה של יישוב לא מוכר באזור קריית ארבע עצרה המשטרה חמש נערות בנות 14-12. כהן דרש מהנערות להזדהות ולהתחייב שלא לשוב ליישוב ההרוס. הן החליטו לא להזדהות, ובכך פתחו פתח לגל שלם של עצורים כתומים שמיאנו להזדהות. הפרקליטות השקיעה בתגובה מאמצי-על על-מנת לשבור את רוחן, ומצאה אוזן קשבת אצל אמנון כהן. כהן הורה להאריך את מעצרן של הקטינות עד "למתן החלטה אחרת", כלומר ללא הגבלת זמן, למרות שלא הוגש כלל כתב אישום. רק ערעור לבית המשפט המחוזי הפך על פניה את ההחלטה ההזויה.

הכתבה מתבססת על מספר טעויות מהותיות שאין להן כל אחיזה במציאות. לאור השגיאות הרבות בגוף הכתבה, לא מצאנו לנכון להגיב ליתר הטענות המועלות בה. זאת ועוד, לדעתנו עיתוי פרסום הכתבה אינו מקרי והוא מגמתי על-רקע הרשעתו של צבי סטרוק, בנה של דוברת מועצת יש"ע, על-ידי כבוד השופט כהן. [הערת המערכת: אורית סטרוק, אמו של צבי סטרוק, אינה דוברת מועצת יש"ע]