בספרו הנוכחי הכניס אפלפלד שינוי בולט במבנה העלילה. בעוד שבספריו הקודמים פיתח עלילה קווית בין "הסיבוך" ל"התרה", כדי להבליט שינוי מדורג שהתחולל בגיבור, התאים לסיפור המעשה ברומן הנוכחי עלילה אנלוגית. יששכר לא רק נוסע מכפרו לכפר דראטשינץ, כדי ללכוד את הרוצח, אלא גם חוזר באותה דרך, אחרי שהמית שני אנשים, תחילה בשוגג את הז'נדרם, שסרב לפעול לאיתור הרוצח ולהבאתו למשפט, ואחר כך את הרוצח, בתגובה לדברים המחרידים שהשמיע באוזניו. במבנה הדו-מסלולי הזה, שהקפיד על תקבולת ניגודית בין שני כיווני הנסיעה, הוקדם השינוי בגיבור למרכז העלילה - לסצינת העימות של יששכר, תחילה עם הז'נדרם ואחר כך עם הרוצח. ולכן, הפרקים המתארים את נסיעתו של יששכר מדראטשינץ חזרה לביתו, בחלקו השני של סיפור המעשה, אינם בונים את השינוי, כפי שמקובל בעלילה הקווית, אלא משקפים את השינוי שכבר התרחש בגיבור קודם לכן.
משום כך, אף שהמרחק בין הכפרים בשני כיווני המסע של יששכר הוא זהה, מצטייר יששכר לקורא בשני חלקיה של העלילה כאדם שונה. בנסיעתו אל דראטשינץ שקוע יששכר רק בצערו האישי על פטירת אשתו נחמה, שהותירה אותו ערירי ובלא יכולת להתפלל, אך בשובו משם הוא סוחב על כתפיו את נטל צערו של העם היהודי כולו. קודם לכן לא שם לב שההתבוללות דלדלה את מספרן של משפחות האיכרים היהודיות בהרי הקרפטים, אך כעת הוא מבין את היקפה הרחב של המצוקה שבה נתון העם היהודי. מעידים על השינוי הזה חילופי הנושאים שעולים בשיחותיו עם הרותנים שהוא פוגש, בתגובותיו להתבטאויות האנטישמיות שלהם ובתוכן הזיכרונות שצפים במוחו במהלך נסיעתו חזרה אל ביתו, בהשוואה לכל אלה שעלו במהלך הנסיעה מכפרו אל דראטשינץ.
ההבדל בין שני כיווני הנסיעה של יששכר מובלט בפגישותיו עם שני צאצאים של משפחת אצילים שהתרוששה מנכסיה. בכיוון האחד פגש בבית המרזח "בית העם" את הנסיך סובורין, האזין למצוקתו החומרית וגילה לו את מטרת נסיעתו לדראטשינץ: "לברר את העניין לאשורו, לשמוע מה ראו השכנים, מה עשתה הז'אנדרמניה... אני לא מתכוון להתנכל לאיש". בכיוון השני פגש ב"פונדק השקט" את הנסיך בורוצקי, שבניגוד לבן דודו סובורין שהיה נוצרי אדוק, התעניין ביהדות, אסף ספרי קודש וגילה בקיאות בזרמים השונים של החסידות.
מפי הנסיך בורוצקי כבר שמע יששכר בעבר דברים בגנות נטייתם של היהודים להתבוללות: "עתה פונים היהודים אל התעשיה ואל עריכת הדין והרופאים מתמחים בגינקולוגיה, והכל יושבים בבתי הקפה ומתפטמים בעוגות קרם". אך הפעם הוסיף הנסיך חזות קשה על האסון שתמיט ההתבוללות על העם היהודי: "הישישים והצדיקים הולכים ומסתלקים מן העולם... אנחנו מאבדים אותם... בעוד עשרים-שלושים שנה יגידו: הם היו, היכן הם?". הנסיך ביסס את נבואתו זו על יחסם המזלזל לספרי הקודש: "היהודים הם עם גדול, אבל עם משונה. יש להם המון אנשי-רוח, אבל הם לא יודעים לשמור עליהם, לא יודעים לקרוא בספריהם. הם נמשכים אל העולם הגדול, וכל מה ששלהם מאוס עליהם" (169).
כעת, בנסיעתו מדראטשינץ חזרה לביתו, הצליחו דבריו אלה של הנסיך בורוצקי להסעיר את יששכר יותר מאשר בעבר. אך במהלך שיחה זו לא הרגיש כבעבר מבויש מול הנסיך הרותני, הלומד חסידות וקבלה מספרי היהודים, בעוד שהוא, היהודי מלידה, נטש ספרים אלה אותם והתרחק מהם מזה שנים, אלא חש רצון לקצר את שהותו בחברת הנסיך ולזרז את שיבתו אל בית אבותיו בכפר. מה דוחק בו כל כך לחזור לשם? ומדוע אינו נמלט מפני הז'נדרמים שנשלחו ללכוד אותו אל אחד ממקומות המסתור הרבים שבערוצי הקרפטים?
מתברר, כי אכן כאדם שונה חזר יששכר מדראטשינץ: "למרבה הפלא, דווקא בשעה זו דחוף היה לו לחזור הביתה, נדמה היה לו שאם יגיע הביתה יוכל לא רק להגן על הרכוש, אלא גם ישיב לעצמו את קרבתם של האבות שהתרחק מהם. תחילה ישקם את ארון הקודש ואת ספר התורה, ימיין את הספרים ויסדר אותם על המדפים... הסדר בבית יביא סדר בנפשו. המחשבה שבעוד יום-יומיים ישב על הספסלים שעליהם ישבו האבות וישהה במחיצתם של ספרי קודש וינוע באותו חלל שיש בו תקרות נמוכות, ישתוק באופן שאבותיו שתקו, המחשבה הזאת הפיחה בו באין משים רצון למעשים".
אף על-פי שתוכנית זו של יששכר מנוסחת כתוכנית פרטית, כלול בה מענה לנבואת הפורענות ששמע בפונדק מפי הנסיך בורוצקי, על קיצו הקרב של העם היהודי באשמת המתבוללים שנטשו את חוכמת האבות בספרי הקודש ומכרו ספריות שלמות של משפחתם בפרוטות. אך לא נבואת הנסיך היא שגיבשה אצל יששכר את תוכנית השיקום של חדר התפילה בבית הוריו, ולא היא שהשפיעה עליו להתעלם מסכנת הז'נדרמים, שנעו במקביל לו אל הכפר שלו, ולשוב מהר ככל האפשר אל ביתו. ההחלטה להפעיל מהר ככל האפשר את חדר התפילה הנטוש של אבותיו גמלה אצלו עוד קודם לכן, בהשפעת האירועים שחווה בכפר דראטשינץ, שנודע בשנאת תושביו ליהודים.