"תראה את הכיס שלי, הוא מלא במכתבים", אומר אמיר דפני. דפני, חבר מילדות של אביב, פיתח עם אביב דרך יוצאת דופן של קשר בעל עומק ומשמעות: חליפת מכתבים. "לפעמים המכתבים מעבירים את הרגשות העמוקים ואת המסר טוב יותר מאשר דיבור", אומר אמיר. "בתקופות קשות, בימים של חיפוש עצמי, היו המכתבים ששלחתי לאמיר והתשובות הכנות שקיבלתי ממנו דרך של התמודדות ומציאת חיזוקים. זה שבע שנים שאנחנו עושים כך, נוסף על אין ספור שיחות, רבות מהן אל תוך הלילה. תמיד כאשר הייתי זקוק לאוזן שומעת או לכתף תומכת מצאתי את התמיכה הזו אצל אמיר. הוא הרבה להגיד לי שאם אני מאמין בדרך מסוימת, עליי ללכת בה. שאם יש לי חלום, עליי להגשים אותו ולהיות שלם עם עצמי".
באחד המכתבים כתב אביב לאמיר: "מעולם לא תיארתי לעצמי שאתה, אמיר, תנגן בגיטרה יחד עם פז, אחותי הקטנה. כל כך התרגשתי, עד שהגעתי לידי דמעות. זה כל כך משמעותי בעיניי, שחברי הטוב ואחותי עושים מוזיקה ביחד".
"אתמול עברתי על אלבומי התמונות שלו", אומר גילי בכר, חבר של אביב עוד מימי בית הספר. "אנחנו חברים עוד מגיל הילדות, אבל הקשר התחזק במיוחד בתקופת הצבא. אביב שירת בסיירת תותחנים. הצבא הוא מסוג המקומות שגורם לחברים טובים להתקרב זה לזה או להתרחק זה מזה. אצלנו זה גרם להתקרבות גדולה".
אביב היה מוקף תמיד בחברים רבים, אך תמיד הייתה "החבורה". תשעה חבר'ה ששיתפו זה את זה בכול, תמכו זה בזה והיו כל הזמן ביחד. "הקבוצה הזו הלכה עם אביב לאורך כל הדרך", אומר גילי, סטודנט להנדסה אזרחית בטכניון. "זה לא משנה איפה אנחנו גרים או היכן אנחנו עובדים. כולנו יחד באש ובמים. אנחנו נפגשים תמיד, מעבירים חוויות, מתייעצים על דברים רגישים ומרגישים כמו משפחה קרובה. הוא הרוח החיה שבחבר'ה, ולפעמים כינינו אותו בשם 'אביב הפקות'. הוא היה בשעות היום איש עסקים שעבד בחברת המקררים של אבא שלו, אבל בשעות הערב ידע להוריד את הבגדים המחויטים ולהפוך לשובב. הוא אהב לטייל בארץ וארגן לנו טיולים מטריפים כמו בקיבוץ דפנה בצפון ובכפר בדווי בדרום".
לפני שנים אחדות נתקף אביב בדאגה רבה לחברו גילי. "היה לי אופנוע והרביתי לנסוע בו", אומר גילי. "הוא כל הזמן אמר לי שמדובר בכלי רכב מסוכן וביקש ממני שלא אסע בו. והנה, צחוק הגורל, אביב מצא את מותו על הכביש".
"כאשר אדם גדל הוא עובר שלבים בחייו. אביב תמיד נמצא לידי בכל שלב שעברתי", אומר תומר, חברו עוד מגן הילדים. "הדבר שהכי אפיין אותו הוא הנדיבות והנתינה חסרת הגבולות. בתקופה שבה הייתי תפרן הוא כל הזמן הציע לי עזרה, ולא רק עזרה כספית. כשהוא הגיע אליי הביתה, הוא הקפיד לא לבוא בידיים ריקות אלא להצטייד בשתייה או באוכל, כמו עוגה טובה שאמו אפתה". תומר, כמו גם בני משפחת מורג, נחרץ בדעתו באשר לנסיבות מותו של חברו הטוב. "לא ניתן לטאטא את הדבר הזה מתחת לשטיח", הוא אומר. "אביב נרצח בפעולת טרור על-ידי מחבל. אנחנו לא ניתן להוציא את הרוצח הזה כאילו הייתה כאן תאונת דרכים. אנחנו נדאג לאמלל אותו כמו שהוא אמלל אותנו".
"כתוב בשיר 'באביב פַזר לנו פרחים', ותראו מה קרה לנו באביב הזה", מתייפחת חן, אחותו של אביב. "אני לא מאמינה שזה קרה", אומרת האחות הקטנה פז. "אני אעשה הכול כדי להתמודד עם הכאב, כדי שאביב יהיה גאה בי גם כשהוא לא כאן". "למה זה קרה דווקא לך, ילד שלי", זועקת אמו רחל. "למה אמא צריכה לקבור בן? הרי זה בניגוד לכל החוקים של הטבע".