"האומנות של נתניהו שהוכחה בשנתיים האחרונות", אמר לי אחד ממקורביו לאחר הנאום בכנסת, "היא להחזיק יחד את כל הניגודים האלה". צריך להגיד ביושר שהוא עושה זאת בהצלחה מרובה ובניגוד לציפיות. כמו זכור ושמור בדיבור אחד, נתניהו מצליח לדבר שמאלנית וימנית באותה נשימה. הוא לוקח את עקרונות היסוד של הימין ("שורש הסכסוך מעולם לא היה היעדר מדינה פלשתינית. שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר במדינה היהודית"), אבל מוסיף להם את שאיפות השמאל ("מדינה פלשתינית", "גושי ההתיישבות", "ויתורים כואבים על חלקי מולדת"), וכך קונה שקט פוליטי. משהושג השקט ולא פרצה מהומה בעקבות הנאום, הייתה אצל נתניהו ואצל אנשיו שביעות רצון מכך שמשך את השטיח מתחת טענות קדימה על קיפאון או קיבעון מדיני. "הוא הושיט להם יד לאחדות אך לבני לא הבינה, איבדה את העשתונות ושוב סירבה", אמר המקורב. לבני היא לא היחידה שלא הבינה. אחרי יממה של קילוף העטיפות הלוחמניות מהנאום ("יצא המפתח מן השק. זה לא המפתח לבתים שלהם בבילעין או בשכם או ברמאללה, זה המפתח לבתים שלנו, ביפו, בעכו, בחיפה"), הבינו בימין שלוז הנאום סותר במאה ושמונים מעלות את האווירה הקרבית שנתניהו ארג סביבו. בנאומו בכנסת ביום שני השלים נתניהו סופית את חציית הרוביקון מימין לשמאל. ששת העקרונות שהציג הם אחד לאחד עקרונותיהם של דן מרידור ושל אהוד ברק (למעט ירושלים) ולא אלה של בוגי יעלון או של בני בגין. ביבי הלך השבוע את מה שנקרא 'המייל הנוסף' ששם אותו קרוב קרוב לעמדות ברק בקמפ-דיוויד. הוא לא ציין את המושג "גבולות בני הגנה" שליווה אותו כל השנים, ושהוזכר על ידו בנאום בר-אילן. לראשונה תחם בזמן את "השהות הצבאית של ישראל בבקעת הירדן" במילים "ארוכת טווח". רק לפני חודשיים המוזיקה שלו הייתה תקיפה בהרבה. "גבול הביטחון שלנו הוא כאן, בירדן. קו ההגנה שלנו כאן בכל מצב עתידי, ובכל הסדר עתידי, צה"ל חייב להישאר כאן, פרוש לאורך הירדן", אמר בביקור בבקעה. לא זו המנגינה שהשמיע השבוע. וכמובן האזכור התקדימי של "גושי ההתיישבות". בנאום השבוע שרטט נתניהו לראשונה בפומבי את מפת גבולות הקבע שלו. זו שונה תכלית השינוי מהדברים שאמר וכתב עשרות בשנים. אפשר לנסח זאת כך: הוא עדיין חושב שהיעדר מדינה פלשתינית אינו עילת הסכסוך אבל מוכן להקים אחת כזו כמעט בכל השטח משום שלוחצים עליו. ייתכן שבוויתורים הסמנטיים האלה נתניהו מבקש להקל מנזקי ספטמבר. באותה מידה הוא מנצל כנראה את חולשתו הנוכחית של ליברמן כדי לגרור שמאלה את המחנה הלאומי. גם החבירה של פתח לחמאס מקלה עליו להציג מסרים יוניים שכאלה. הוא הרי יודע שהסכם לא יהיה היום, מחר או מחרתיים, ואם כן מה אכפת לו לשחרר לאוויר הצהרות פייסניות. ממילא לא יידרש לשלם את שטר הפירעון. אפשר לומר מבחינה זו שנתניהו מגדיל את היקף השעבוד על חשבון הדורות הבאים. הם אלה שימצאו עצמם מחויבים לאמירות שלו אם ייפתח אי פעם משא-ומתן אמיתי.

אבל לא רק לעתיד, גם בהווה נתניהו נגרר לאורך הקוראלס ומבטא עמדות שלהן התנגד בעבר (מדינה פלשתינית, הקפאה, הגבול המזרחי), כדי לספק לעצמו עוד קצת חמצן לחודשים הבאים. התוצאה, כרגיל, היא שוויתוריו הקודמים הופכים מובנים מאליהם והוא שוב נדרש לשלם מחיר בסיבוב הבא. מי שמיטיב לעמוד על חומרת הדברים הוא יו"ר הקואליציה זאב אלקין שאמנם לא הופתע מנאום נתניהו השבוע אבל נאלץ לסמן נקודות מחלוקת נוספות בינו לבין ראש הממשלה. "לא למדתי הרבה חדש מן הנאום. ציפיתי שלאור ההתפתחויות באזור ובמיוחד על-רקע ההסכם בין חמאס לפתח, ראש הממשלה ושרי הליכוד התומכים במדינה פלשתינית יתפכחו ויוותרו על חלום הבלהות הזה. כיום כבר ברור שמדינה פלשתינית פירושה חמאסטן נוסף ביהודה ושומרון. למרות זאת לצערי לא הייתה התפכחות. אני מתנגד לדברים שנאמרו לגבי עצם הקמת מדינה, לגבי צמצום התביעות שלנו ביהודה ושומרון לגושי ההתיישבות בלבד וכמובן להחלפת הדרישה בגבול ביטחון לאורך הירדן ל'סידורי ביטחון' בלבד. זה הבדל של שמים וארץ". בצד ההתנגדות לוויתורים החדשים של נתניהו מדגיש אלקין כי הוא "תומך בניתוח ובמסקנה של ראש הממשלה כי כל עוד פתח מחזיק הסכם עם חמאס אי-אפשר להתקדם". העמדות החדשות של נתניהו לא פוגעות ביכולת שלך כיו"ר קואליציה וכחבר כנסת מהליכוד לתמוך בו? אתם הולכים ומתרחקים זה מזה.

"הפער בעמדות אינו חדש. הוא החל בנאום בר-אילן, דרך ההקפאה הראשונה, בלימת ההקפאה השנייה על-ידי שדולת ארץ ישראל, ועד הנאום השבוע. אבל המחלוקת היא בסופו של דבר תיאורטית מכיוון שכרגע הפלשתינים והקהילה הבינלאומית מציבים לפנינו למעשה שתי אפשרויות בלבד. גבולות 67' פלוס חלוקת ירושלים או התנגדות מוחלטת. כל עוד זו הבחירה, הליכוד, ראש הממשלה ואני נמצאים במקום אחד". אלקין, וגם רוב השרים וחברי הכנסת של הליכוד, ייתנו לנתניהו לדבר ולא יצאו נגדו כל עוד ויתוריו יהיו מילוליים ולא מעשיים. עם זאת הם מבהירים כי יעמדו על דעותיהם העצמאיות. השרים אדלשטיין, יעלון, כחלון, כץ ואחרים מאמצים לאט לאט את יוזמתה של ציפי חוטובלי להחיל ריבונות ביו"ש, אם תהיה הכרזה חד-צדדית של הפלשתינים. נתניהו לא יכול להתעלם מכובד המשקל שניצב מולו בעניין הזה. אין ספק שאם בנאומיו בוושינגטון יוסיף נתניהו להתקדם במדרון החלקלק של ויתורי קמפ-דיוויד, הביקורת עליו תלך ותגבר. יעלון יצא נגד הנאום כבר למחרת. בכינוס בבקעת הירדן - ובניגוד לדברי נתניהו - הבהיר שאין די בנוכחות צבאית זמנית בבקעה. "מקום שהייתה בו נוכחות צבאית ואזרחית, נשאר בידינו. מקום שיש בו אך ורק צבא, אין סיכוי לשמר אותו לאורך זמן כי אין לו זכות קיום. זה נכון לכל שטחי ישראל. לכן בקעת הירדן חייבת להיות בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר של המילה", אמר יעלון. הנאום ביום שני, טען יעלון, כלל לא משקף את עמדות ראש הממשלה. "כפי שכבר אמרתי לא אחת, אין שר בשביעייה שחושב שיש שותף להסדר קבע בטווח הנראה לעין. ראש הממשלה לא אמר את דעתו על בקעת הירדן ועל ההתיישבות ביהודה ושומרון, אלא ניסה לשרטט קו סביב הקונצנזוס, האם יש שותף או אין שותף לעמדה זו". גם סילבן שלום מיהר להבהיר שלא ייתן את ידו להפקרת הבקעה וההתיישבות שמחוץ לגושים, כפי שעלה מנאום נתניהו. "אם (משמעות) הדברים על שמירת גושי ההתיישבות היא ששאר האזורים יימסרו לריבונות זרה, כמובן שזה דבר שאין לו הסכמה. אם הדבר הזה אומר שלגבי שאר המקומות ראש הממשלה עצמו החליט שהוא לא מאמין שצריכים לשמור אותם בריבונותנו אז יש לו בעיה. לדעתי יש לו בעיה קשה לא רק בליכוד אלא בציבור, ובטח עם הבוחרים שלו. אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן איך אנחנו מיישמים את המנדט שקיבלנו מהבוחר ולא מחפשים דרך אחרת שהיא שונה לחלוטין, לפעמים ב-180 מעלות, מהמנדט שקיבלנו", דברי שלום. מעבר לדיבורים, היחיד בסביבה שנקט בינתיים צעד מעשי אמיץ הוא שר האוצר יובל שטייניץ שהשכיל להחדיר לקהילה הבינלאומית את המסר שלפיו כינון ממשלת פתח-חמאס בעתיד יוביל לעצירת זרם הכספים הנשפכים על ראש פיאד ועבאס. "לא נכונות הטענות שהחלטנו לשחרר את הכסף בגלל לחץ בינלאומי או אחר. הודעתי מלכתחילה שמדובר בצעד זמני עד לקבלת הבהרות שהכסף לא יגיע לטרור. קיבלנו את ההבהרות האלה ולכן החלטנו לשחרר את הכסף. מה שהשגנו תוך כדי התהליך מהקהילה הבינלאומית זו ההבנה, ובמידה מסוימת ההסכמה, שאם וכאשר תקום ממשלה כזו אכן יהיה זה מוצדק לדעתם לא להעביר לה את הכסף", הסביר לי שטייניץ. נתניהו שומע את הקולות אך מבחינתו ומבחינת אנשיו הוא מגיע היום לוושינגטון כראש ממשלה חזק שהציבור מלוכד מאחוריו. זו התחושה בסביבתו. מה יאמר בוושינגטון לפני שני בתי הקונגרס? הנאום בכנסת, אמרו אנשיו, הוא פרומו לפני איפא"ק והקונגרס. על הסרט המלא סירבו כמובן להתחייב. משתי סיבות. האחת, רצון לעורר הפתעה ועניין. הערפל הרי מועיל ליצירת מתח. השנייה, אי-ידיעה. גם אם עקרונות הנאום כבר ידועים, הטקסט הסופי ייכתב רק בסוף השבוע ותיקונים יוכנסו ברגע האחרון. כזה הוא נתניהו. בלשכתו טוענים שבמזרח התיכון חלים כל הזמן שינויים ולכן אין טעם להקדים ולכתוב נאום שאחר כך ישתנה. הנימוק הזה נכון אבל הוא גם תירוץ. נתניהו הוא איש של הרגע האחרון. ניאלץ להמתין איתו לרגע הזה.

ההיסטוריה הקרובה הזאת מלמדת עד כמה התהפכו היוצרות. אם אשתקד ניסה אובמה להתנגש בישראל, השנה הוא מחפש את קרבתה. מעמדו אומנם השתפר בסקרים אך ניצחונו בבחירות הקרבות לנשיאות רחוק מלהיות בטוח. לכן, נתניהו הוזמן לפגישה רשמית ומכובדת עם הנשיא, כולל תמונה ודברים לעיתונאים. בין הפגישה עם נתניהו לנאום בגבעת הקפיטול, יטריח הנשיא האמריקני את עצמו לוועידת הענק של איפא"ק, במטרה לקושש קולות ודולרים יהודיים. הצהרתו אתמול על העולם הערבי לא התמקדה בעניין הפלשתיני ולא כללה את פסקאות האולטימטום שניסה לדחוף לפיו 'ידיעות אחרונות'. אין עדויות ברורות מאלה לכך שאובמה צריך את נתניהו לא פחות משנתניהו צריך את אובמה. ניתוח המצב הזה, כמו גם המסרים שאיתם שבו יעקב עמידרור ועוזי ארד משליחות הכנת הביקור, הובילו השבוע את נתניהו ויועציו להעריך שאובמה לא מעוניין לפתוח חזית עם ישראל. מבחינה זו ועוד יכול היה נתניהו לסמן מראש וי בכל המשבצות לקראת מסעו החשוב לאמריקה. אובמה, הקונגרס, היהודים - בכל תחנה ממתינה לו קבלת פנים נוחה. אך כמובן שבכך אין די. כדי להשיג את התגובות הנכונות – תשואות, גיבוי אמריקני וטורים חיוביים בעיתון – צריך לומר את הדברים הנכונים. על כך, כלומר על כוונונו העדין של המסר, עבדו ועובדים השבוע שעות נוספות בלשכה. הכוח האחרון שגויס למאמץ הוא העיתונאי לשעבר והדובר האישי החדש רוני סופר, שכתב את הראשון בסדרת שלושת הנאומים – בכנסת, באיפא"ק, בקונגרס. הנאומים עומדים במוקד 'טיסת עשרת הימים' כפי שהוגדרה בלשכה התקופה שבין פתיחת כנס הקיץ ביום שני שהיה ועד החזרה הביתה ביום רביעי שיהיה. הנאום בכנסת, על-פי האלגוריה שלהם, היה "תחילת המראה". לנתניהו, בדיוק כמו לאובמה בנאומו ביום חמישי, יש יעדים ברורים מכל נאום. לא פחות מכך הוא כבול ברחיים פוליטיים שלא מאפשרים לו לומר לציבור מה באמת הוא חושב. מצד אחד, היה רוצה להציג את השקפת עולמו במלואה; מצד שני, הוא עוטף את המסרים כך שלא יגרמו לקרע עם אגפי הימין או השמאל בקואליציה, לא ירגיזו אף אחד בוושינגטון, לא ישחקו לידי האופוזיציה, וגם יצלחו בשלום את הביקורת האוטומטית של רוב העיתונאים. מה עם כל שאר, כלומר הפלשתינים, האירופים או המציאות עצמה? הם, איך נאמר, במקום השני והלאה.