במסגרת חודש תרבות הודו בישראל הגיע לארץ במיוחד תיאטרון "סינמטוגרף" ממומבי שבהודו כדי להציג את "המלט הנסיך הליצן" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. חמישה היו השחקנים שהציגו את המחזה בהומור, בליצנות ובדיבור בג'יבריש משולב אנגלית יסודית. כל השחקנים היו מאופרים כליצנים בבגדים מצחיקים מרופטים. היה זה ג'יבריש משום מה במבטא איטלקי.
אינני יודע איך להגדיר את המחזה שהוצג האם כקומדיה דל ארטה, האם כמופע סטנדאפ או אולי סלפסטיק או כמופע ליצני מבוסס על יסודות המחזה המלט, שלא כל כך אפשר היה להבינם. משחק כל חמשת השחקנים היה טוב מאוד כאשר השחקן ששיחק את המלט היה הטוב מכולם שהינו ליצן-שחקן בכל רמ"ח איבריו. הם הפגינו דיבור מהיר, ליצנות, זריזות נהדרת,תנועות ותגובות לא צפויות, מאוד מפתיעות שגרמו לצחוק אצל הקהל והפתעה אצל השחקנים.
השחקנים עברו במעברים חדים מצחוק לדמע, משקט לצעקה,מדיבור שקט לדיבור מהיר קיצבי בשצף קצף. זאת הייתה חוויה, תיאטרון שונה, מיוחד, מרתק. זה היה מחזה שיש בו הכל פרט לשני דברים-המלט ושייקספיר. ההצגה בנויה כהצגה בתוך הצגה כאשר להקת שחקנים מתכוננת להציג את המלט בצורה שונה.
הבמאי רג'ט קאפור אומר שהמחזה הינו ניסיון להציג את המלט דרך עינו של ליצן. הוא אומר שליצן סיקרן וריתק אותו שנים רבות ואלמנט זה מופיע כמעט בכל יצירותיו בין אם הן הצגה, סרט או דבר אחר. הוא התכוון בהעלאת המחזה להציג בצורה כזו את עולמו של המלט והתוצאה הנה שהשחקנים בדרך קומית מאלתרים חלקים מהמלט.
יש בהצגה זו הרבה מהגיחוך אך יחד עם זאת הרבה חן, רגשות ויופי אמנותי.לא תמיד ההיבטים שהבמאי רצה להדגיש מובנים, נכונים או מפורשים ככוונתו של שייקספיר אך הם מבדרים, משעשעים, מעניינים ומרתקים. לאחר שאתה קולט את העקרונות של ההצגה, צורת הבימוי והצגת הדברים, היא מתחילה לעייף ולחזור על עצמה אך אינה משעממת מתחילתה ועד סופה. קיצור ארכה היה רק מועיל להפקה. לראות או לא לראות: מאוד מיוחד ומעניין.