בסוף יימאס להם. אינטל עומדת להשקיע כ-4.8 מיליארד דולר במפעל החדש. בכינוס שנערך בסוף השבוע בחיפה ביוזמת עמותת צופן, קרא סמי סעדי - אחד ממייסדי העמותה, להנהלת אינטל (Intel), להקים את המפעל הבא שלה באחד היישובים הערביים בגליל. הוא התחייב שאם אינטל תשקול את העניין ברצינות, היא תזכה לקבלת פנים יפה ביותר. דבריו של סעדי לא נאמרו במקרה. בימים אלו חוזר שוב הריטואל הקבוע והמעצבן-משהו, שעוסק בנושא שכולנו אוהבים לעסוק בו, מבלי שאנו ממש מבינים בו: כמה כסף מבקשת אינטל מהמדינה תמורת הקמת מפעל נוסף ושדרוג המפעלים הקיימים. ניסוח נכון יותר יהיה: למה חשוב לתת כסף לחברות כמו אינטל, ולמה בעצם זה לא "נתינה" אלא "השקעה מניבה". וכך, גם הפעם משתחררים לעיתונות מספרים, חצאי-עובדות, נגינות וזמירות על הצד החברתי-כלכלי (הצרות של עיירות הפיתוח בדרום, למשל) ורמיזות עבות לכך שחברת-ענק אמריקנית עושה קופה על חשבון אוכלוסיות חלשות. המסר לתקשורת הוא: "שוב אינטל חולבת את המדינה". נתינה - שנור וגזילה דומה שראשי אינטל כבר השלימו עם העובדה הלא מחמיאה שאצל היהודים, כל נתינה היא שנור וגזילה. עד כדי כך עובדת ההסתה המאורגנת הזו, שהעיתון לאנשי עסקים (עשירים בדרך-כלל), גלובס, שיגר כתב עד קריית גת, כדי לבדוק - או יותר נכון לאשש השערה שנקבעה מראש - לפיה אינטל מנצלת את המדינה (גלובס, 17-16 ביוני). הכתב הנאמן אפילו קיבל לכך סימוכין מפי הגבורה, שאמרו לו (כמובן לא בשמם) ש-"אנחנו מתחילים לאבד את הסבלנות. זה מתחיל להיראות כמו ניצול". לא פחות ולא יותר. ה-"ניצול" הזה הניב בעשור האחרון השקעה בסך 10 מיליארד דולרים מצד אינטל. כמו-כן, פעילות החברה תרמה לייצוא הישראלי כ-20 מיליארד דולר. כל זאת, עוד לפני שהזכרנו שאינטל מבצעת רכש גומלין בהיקף של כ-300 מיליון דולרים בישראל, מתוכם כ-50 מיליון ברכישת ציוד ומכונות כחול-לבן. בנוסף, פעילותה בתחום התרומה לקהילה מוכרת וידועה ואין לאיש מחלוקת על כך. במפעל החדש עומדת אינטל להשקיע כ-4.8 מיליארד דולרים בהשקעה ישירה, ומהמדינה היא מבקשת 600 מיליון דולרים. הבעיה היא שהדיון בין נציגי אינטל לפקידים ופוליטיקאים מבוסס על השקפות-עולם מעוותות של הממשל, לפיהן השקעה במפעל שמספק תעסוקה ליותר מ-7,000 משפחות באופן ישיר וכמעט פי שלושה מכך באופן עקיף, אינה השקעה אלא היכנעות לסחיטה. אלו הם אותם פקידים שהשרים שלהם לא מחמיצים אף קוקטייל שבו ניתן לפגוש ראשי חברות היי-טק מחו"ל. שם, באותם אירועים, עם כוס ויסקי ביד (אולי אחת יותר מדי) הם מוכנים למכור את כל מה שאין להם - ובלבד שאותם בכירי היי-טק ישחררו הצהרה מעורפלת על כך שהם בעד הקמת מפעלים בישראל. אולם כאשר מגיעים לשלב המימוש, או אז הופכים הפקידים והשרים לשומרי קופתה של הקהילה היהודית, שנשבעו להגן עליה מפני גזלנים גויים שמנסים להרוויח, שומו שמיים, על חשבונם. אבל זה לא רק עצוב, אלא גם מסוכן. בצד השני של האוקיינוס יושבים אנשים שכנראה אוהבים מאוד את ישראל ומשום מה יש להם סבלנות אין קץ לתעלולים שלנו. הם יודעים שלבקשות שלהם יש מחזור חיים ארוך מהרגיל. זה מתחיל במספרים שכל אחד זורק, וממשיך בשיחות קצרות, שמולידות פרסומים שונים במטרה להכפיש את המבקשים ולצייר אותם כעושקים. השלב הבא הוא איומים מרומזים: "תודה, אבל לא צריך - יש לנו אלטרנטיבות". הפחד הגדול הוא מהרגע שבו האיומים יהפכו למעשים... מן הראוי לבדוק ולזכור: בעשור האחרון נסגרו פה יותר מפעלים מאשר נפתחו - רובם לא בסדר הגודל של אינטל. כמעט בכל שבוע נסגרים כאן קווי יצור ומרכזי פיתוח. הזליגה מערבה או מזרחה מעולם לא נעצרה. מי שחושב שתעשיית היי-טק היא דבר מובן מאליו - טועה ומטעה. השורה התחתונה: רגע לפני שיאבדו את הסבלנות מעבר לים, ויפסיקו לקבל את משחקי הילדים המטופשים של הפקידים בירושלים, כדאי וחשוב לשקול בחיוב את הקמת המפעל של אינטל בגליל. מה שלא טוב ליהודים בקריית גת, אולי יהיה טוב לערבים בנצרת. שם לפחות מבטיחים להגיד תודה.