"בשש בבוקר היו מוציאים אותנו לשירותים. גם בערב אפשרו לנו לצאת לשירותים - וזהו. עם זה תסתדר, ואם לא - תצטרך להסתדר עם השכנים שלך לתא". מזל רדה (51) לא מרגישה בנוח לדבר על החקירות שעברה בזמן שישבה בכלא באטה הידוע לשמצה. בכל זאת היא מוכנה להוסיף: "אני זוכרת שתלו אותנו עם כפות הרגליים למעלה. ככה הצליפו בנו עד שהגוף הרגיש כמו בטון; עד שהגוף כבר לא הרגיש את הכאבים. אבל הכי נורא היה שראיתי שחוקרים כך את אימא שלי", היא אומרת, עושה מאמץ עילאי שלא לפרוץ בבכי.
את המסע הארוך שלה לארץ ישראל התחילה רדה, כמו עולי אתיופיה רבים נוספים, כשהיא צועדת ברגל, במשך שבועות ארוכים, מאות רבות של קילומטרים בתנאים-לא-תנאים. המזון דל וההגנה העצמית קשה עד מאוד. רבים מתים בדרך, נופלים קורבן לרעב או לשודדים. חלק מהנשים נאנסות, חלק מהאנשים נתפסים, רבים מושלכים לבתי כלא ועוברים מסכת של התעללויות נוראיות. אחרי חודשים ארוכים הם משתחררים, עדיין נחושים לגנוב את הגבול, הפעם במקום אחר. לעשות הכול, רק כדי להגיע לארץ הקודש. ובכל זאת, כשהם מסיימים את מסע הייסורים בארץ המובטחת, המדינה לא מכירה בהם כאסירי ציון.
אחד מסעיפיו של "חוק אסירי ציון" קובע כי אנשים שישבו בכלא לפחות חצי שנה בשל "פעילות ציונית" זכאים לקבל הטבות כלכליות. ההטבות הללו, ראוי להדגיש, נותנות סעד לחלשים ביותר: נכים, אלמנות ויתומי נכים שהיו אסירי ציון, בעלי הבטחת הכנסה וכיוצ"ב. כל אלה זכאים לתוספת בגמלאות שניתנות להם וכן להנחות בארנונה. על בסיס חוק זה מקבלים אסירי ציון, יוצאי ברית המועצות לשעבר תמיכה כלכלית שמשום מה אינה מיושמת על עולי אתיופיה.
כשפנו עולי אתיופיה למשרד הקליטה הם נתקלו ביחס מתנשא, לדבריהם, ונראה היה שהמשרד מערים עליהם קשיים ויוצר קריטריונים שאינם כתובים בחוק. בלית ברירה ביקשו אלה סעד ממערכת המשפט. בתום מאבק מתיש הכיר בית המשפט בצדקת תביעתם של עולי אתיופיה להכרה במי מהם שישב במאסר כאסירי ציון, וחייב את המדינה להעניק להם גמלאות בגין היותם אסירי ציון.
אלא שהמדינה ערערה על פסק הדין, והנושא כולו עומד כעת בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר.