דובי איכנולד נולד לתוך עולם הספרים. אביו צבי ייסד את הוצאת 'ספרי חמד' הזכורה לדור הביניים בזכות אנציקלופדיות 'אביב' ו'בריטניקה' בעברית, וסדרת התורה בפירוש קאסוטו. בשנת 1995 הגיע דובי ל'ידיעות ספרים', ההוצאה השנייה בגודלה בארץ אחרי 'כתר'. בחצי השנה האחרונה הוציאה 'ידיעות ספרים' לא פחות מ-350 כותרים חדשים.
כאיש המגזר הדתי-הלאומי, החליט דובי לנצל את הפלטפורמה של העיתון שהיה אז הגדול במדינה להחדרת ז'אנר חדש אל עולם התרבות הישראלי הכללי: הספרות העברית היהודית. כך קרה שהוצאת 'ידיעות' היא זו שמוציאה לאור את ספרי הרב עדין שטיינזלץ, את פירושיו של הרב אלחנן סמט, את סדרת 'חכמים' של הרב בני לאו ואת הביוגרפיה של
הרב עמיטל. והחידוש האחרון: כתבי הרב סולובייצ'יק בפורמט חדש. בימים אלה שוקדים הרב ליכטנשטיין והרב חיים סבתו על פרויקט פילוסופי גדול למדי, שלא היה כמוהו, כפי שאיכנולד מגדיר, "מאז ימיו של הרב קוק".
"דווקא בזכות העובדה שאנו פועלים תחת המותג של 'ידיעות', קהלים חדשים נחשפים לעולם התרבות היהודית", אומר איכנולד. "ספרו של הרב בני לאו על הנביא ירמיהו הוצג בכל חנויות רשת 'סטימצקי' בחזית. אם הספר היה יוצא לאור תחת הוצאת 'מעליות' של מעלה אדומים, הוא היה הופך לספר נישה וציבור שלם לא היה נחשף אליו. לעמוד בראש הוצאה דווקא של 'ידיעות' זו גאווה וכבוד גדול. אנחנו יוצאים מהנישה וזולגים לציבור הכללי".
שבוע הספר העברי, החוגג השנה 50 שנה להיווסדו, הפך מזה שנים למוקד ביקורת על מצבה של הספרות העברית. מה לא אמרו עליה – שהיא הפכה ממוסחרת, שכבר קשה מאוד למצוא בה סוגה עילית, שמבצעי הרשתות הפכו את הספר לסתם מוצר מדף – זול לא רק במחירו אלא גם בערכו התרבותי. שאנשים הפסיקו להביא ספרים כמתנה לבר מצווה מחשש שמדובר במתנה זולה. שמחירי הספרים מהווים עלבון לסופרים שהקדישו את מיטב שנותיהם לכתיבתם. איכנולד מסרב להצטרף לחגיגת הביקורת. בעיניו שבוע הספר הוא חג שהפך לדת. "חג דתי חילוני". כל אחד מרגיש איזו מחויבות להשתתף בו. "כולם מדברים על המבצעים וההנחות, שזו בעיה לעצמה, אבל למעשה זה הרבה מעבר לכך".
אנו עדיין "עם הספר"?
"אנחנו במובהק עם הספר. אנחנו קונים הרבה ספרים וקוראים יותר מבעבר. זה אצלנו משהו גנטי, בדנ"א. גם בהשוואה למדינות אחרות אנחנו בראש. רבי מכר בישראל נמכרים בעשרת אלפים או ב-20 אלף עותקים, וזה מתוך אוכלוסיה צרכנית שלא עולה על 4 מיליון איש. הספר 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה (המגולל את סיפורם של בני זוג ברלינאים שעקב מות בנם מחליטים להתנגד למשטר הנאצי ולפזר כרוזי מחאה, צעד הגורר מרדף של הגסטאפו אחריהם) נמכר לבדו השנה ב-25 אלף עותקים, ומדובר בספר קשה בן 600 עמודים. בארה"ב הוא נמכר ב-20 אלף, ומדובר בהצלחה כבירה במדינה של 250 מיליון נפש! זה פנומנלי".
השאלה היא האם יהיה נכון להגדיר אותנו "עם הספר" גם במובן האיכותי של המילה. האם באמת מצבה של הספרות בארץ הוא טוב ויציב מאי פעם כפי שהמו"לים נוטים להגדירה?
"גם בימי ביאליק וטשרניחובסקי שאנחנו מתרפקים עליהם, דיברו על מצבה הגרוע של הספרות. אנחנו נוטים תמיד גם לבכיינות וגם לנוסטלגיה. תמיד מחפשים את העבר, את ההיסטוריה. מצבה של הספרות הוא באמת טוב. אחת ההצלחות הגדולות של הציונות היא השפה העברית. להצלחת שבוע הספר מתגייסים כולם".
כי כולם מרוויחים, חוץ מהסופרים!
"זה לא קשור למסחר. עובדה שהרשויות המקומיות מגויסות למען הספרות ולא למען המחול, למשל. בבתי הספר מדברים חודש שלם על ספרים. אנחנו מבינים שיש מכנה משותף אחד לכולם – חילונים, דתיים, ימניים, שמאלנים, ערבים, יהודים,
מתנחלים – השפה העברית. יש רנסנס של הספרות העברית".
אתה משוכנע שגם הסופרים חשים כך? סופר משקיע 3 או 5 שנים בכתיבת ספר ומקבל 12 או 15 שקלים לעותק במקרה הטוב, אם הוא כוכב גדול. האחרים יסתפקו ב-3 או 6 שקלים. סופר צריך למכור 50 אלף עותקים כדי להרוויח משהו!
"כל ההתעסקות הזו בשקלים היא לא נכונה. נכון, יש בעיות בשוק. יש תחרות ויש כשל רגולטורי. לא רק בישראל. תראה מה קורה בארה"ב. רשת 'בורדרס' בפשיטת רגל, חנות הדגל של 'בארנס אנד נובל' בברודוויי נסגרה. מצב הספרים זהה בכל העולם. כאשר ספר נמכר בתור מוצר, ברור שכולם מקבלים סכומים קטנים יותר. פעם היינו מקבלים תמורה מלאה, 50 שקל לספר. היום – רק 30. העוגה קטנה. גם הסופרים המובילים – גרוסמן,
מאיר שלו,
עמוס עוז – לא התעשרו מספרים אלא מתוצרי לוואי כמו הרצאות. גם אם הם ימכרו 100 אלף עותקים הם לא יכסו את ההשקעה בשנות העבודה שלהם. אומר לך משהו: איש לא נמצא בתחום כדי להתעשר. גם לא הוצאת 'ידיעות' עם מיטב העורכים, בעלי תואר שני ודוקטורט שהיו יכולים להרוויח במקומות אחרים שכר עתק. זה לא ענף עם כסף. זה ענף עם הרבה להט ואהבה. התמורה היא הסיפוק, גם אצל הסופרים, למרות שהם מדברים על השקל או השקל וחצי".