אני שמח שפרופ' מאוטנר מיקם את 'צדק' בראש החץ של המהפכה, אבל הסיפור האמיתי כאן הוא לא של המוסף במקור ראשון. 'צדק' הוא רק סימפטום לתהליך חברתי הרבה יותר רחב ומעמיק שמתרחש גם בחקיקה בכנסת, במכוני מחקר ובארגונים חוץ פרלמנטריים שונים. בסופו, מערכת המשפט תיראה אחרת, וגם התקשורת תיראה שונה ממה שהיא היום. האם השלמת המהלך תיקח 18 שנים או 24 שנים אני לא יודע, וזה גם לא כל כך משנה. אני כן בטוח שבסופו של תהליך בית המשפט העליון כבר לא יורה לדוגמה על עקירה והרס של ישוב יהודי בארץ ישראל רק בגלל עתירה הזויה של ארגון שמאל-קיצוני (בג"ץ מגרון), ולא יתן הרשאה לתביעת פיצויים למחבל מתועב שהחזיק בנווט השבוי רון ארד במשך שנים (דיראני). שופטים שמסוגלים להצביע בעד החלטות מופרכות כאלו פשוט לא ישבו בו. ומניין לי הביטחון שהתהליך הזה הולך להתרחש במציאות? את התמיכה לכך אני מקבל דווקא ממדורי הפובליציסטיקה של 'הארץ'. למי שלא שם לב, בתקופה האחרונה הפובלציסטיקה של חלק גדול מהכותבים שם מתחילה להזכיר דרשות הפחדה מהגיהנום של הרב אמנון יצחק. האווירה במאמרים שם היא משהו שבין זעקה לעזרה, איומים מתלהמים, תחזיות אפוקליפטיות וקריאה נואשת למרד לפני שיהיה מאוחר. כשמירב מיכאלי צווחת ככרוכיה וקוראת למפגיני האוהלים שלא להציג רשימת דרישות לממשלה כי "המאבק הוא על הכל", כשעקיבא אלדר מדבר על סברה ושתילה, וכשמאמר המערכת של העיתון לאנשים חושבים קורא ל 'מהפכה ישראלית' וקורץ לכיכר תחריר – זה אומר שהימין נמצא בכיוון הנכון. ההיסטריה של השמאל מלמדת יותר מכל על כך שהמאמץ של הימין נושא פירות, שהאליטות מתחלפות. אבל עם הסמכות באה האחריות: גם אם האחיזה במוקדי הכוח הממשיים עדיין לא בידו, הימין חייב כבר עכשיו להתנהל כריבון ולקבל על עצמו אחריות של ריבון. כשאתה השליט אתה לא יכול לנהל מדיניות של ספינים ושל מחטפים מקומיים שמתאימים לסקטור שמחפש לנצח בנקודות. כריבון אתה חייב לשאת באחריות לתמונה הכוללת שהמדיניות שלך מייצרת, ולכן לא נכון עקרונית לתמוך בחוקים 'תפורים'. זה נכון בראש ובראשונה מסיבה טקטית: חוקים תפורים הם בור ברשות הרבים, מפגע פרלמנטרי מסוכן שיכול בקלות להפוך לבומרג החוזר על-פי חוק הקארמה אל מי שיצר אותו. אבל הם גם שגיאה אתית, כי כצלה לא באמת חושב שיש הבדל בין כהונה של שנתיים לכהונה של שלוש, וחוטובלי ככל הנראה לא הפסיקה להאמין בערך התשובה כאחד העקרונות היהודיים היסודיים ביותר, ולא באמת חושבת שהמעוות של מי שמעד פעם בחייו יוכל לתקון רק בגלגול הבא. וכאן אנו מגיעים אל הנקודה: על-מנת להפוך לאלטרנטיבה שלטונית רצינית הימין היהודי-ציוני צריך לשכנע כבר עכשיו שהמודל שהוא מציע הוא אכן מוסרי יותר ויהודי יותר, שיש לו ערך מוסף ממשי על פני השיטה של האליטה השמאל-ליברלית.

כדי להבין מדוע אין הצר שווה בנזק המלך כדאי לדלג חודש אחורה, אל מאמר קטן ומעניין שפורסם במדור הדעות של עיתון ידיעות אחרונות על-ידי פרופ' מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באונ' תל אביב. מאוטנר כתב שם על המהפכה הבאה של "הדתיים והלאומיים": "העובדה הסוציולוגית המעניינת ביותר באשר למצבו של המשפט הישראלי נמצאת במקום שרוב הליברלים אינם מודעים לקיומו. זה חודשים אחדים שהעיתון 'מקור ראשון' מקדיש מידי יום שישי לא פחות משישה(!) עמודים לעיסוק במשפט. אחרי שהדתיים והלאומנים כבשו את עמדות הפיקוד ביחידות הלוחמות של צה"ל, הם פועלים כעת להשתלט על בית המשפט העליון", מתריע מאוטנר. האמת היא שלבעלי רגישות לתהליכים חברתיים ארוכי טווח הדברים הללו אינם חידוש גדול. היסטורית, רוב העם אומנם מצביע ימין כמעט בקביעות מזה קרוב ל-35 שנה מאז המהפך המפורסם של 1977. אך השמאל החילוני-ליברלי, שכפי שהיטיב לתאר אמנון לורד, צמח על בסיס שורשים מרכסיסטיים וסטלניסטיים אנטי-דמוקרטיים עמוקים, מעולם לא הסכים באמת לקבל את הכרעת הבוחר. למרות ההפסדים הצורבים בבחירות פעם אחר פעם, הוא משמר בקנאות את כוחו במוקדי הכח בהם הוא עדיין שולט. על כן, הוא מגן בחרוף נפש על התקשורת, על האקדמיה ובעיקר על בסטיליית בית המשפט העליון. הוא מקדם מהלכים פוליטיים מובהקים דרך בית המשפט, שמצידו נענה לו בחדווה בלתי מסותרת, ובמקביל מתאמץ להגחיך ולערער בעקביות את הלגיטימציה של נבחרי העם בכנסת (ע"ע הסדרה פולישוק). אבל כל זה הולך להשתנות. קודם כל דמוגרפית, כי הימין, שבאופן טבעי הוא גם מסורתי יותר, מתרבה בקצב משמעותי הרבה יותר מהשמאל. אבל גם חברתית, כי במאמץ רחב, מתמשך וארוך טווח, הרוב הישראלי מתחיל אט-אט ליטול את הסמכות ולממש את האחריות המוטלת עליו. זהו רוב דומם ורחב שכולל חרדים, דתיים, מסורתיים מגוונים שונים וחילונים בעלי זיקה חיה ליהדותם. זהו רוב שלא מוכן להמר על עתידו בהסכמים מפוקפקים עם איסלאם פונדמנטליסטי ג'יהאדיסטי, בין אם משיקולים של ניתוח ביטחוני קר ובין אם מתודעה של ברית היסטורית ועמוקה עם ארץ ישראל. זהו רוב שרוצה לגמור את החודש בשלום, לשרוד תחת נטל המשכנתה ולא להפוך מעובד לעבד, אך גם רוצה שבחברה שבה הוא חי יהיה ביטוי ציבורי לשבת ולערכים היהודיים שהפכו אותו לעם. ולרוב הזה, אולי קצת באיחור, האסימון נפל, והוא מבין היום את הדינמיקה של המערכת הציבורית הישראלית ומכין את עצמו להובלה שלה.

על כן, לגיטימי לקדם חוק רק אם מאמינים בו באמת וחושבים שהוא נכון בכל מצב ובכל סיטואציה פוליטית. אין לנצח קרבות שגורמים להפסיד את המערכה כולה, ואין לתור אחר מחטפים שמציירים אותך כעוד אופורטוניסט הנאבק על נתח מהצלחת. ועל כן כוונתם של כץ וחוטובלי רצויה, אך הצעותיהם אינן רצויות. אגב, זה נכון בכל תחום. כך לדוגמה, אם הימין היהודי-ציוני רואה את עצמו כריבון הוא חייב להתחיל להתייחס ברצינות לצרכים של המיעוט הערבי בארץ. כדי להיות 'כובש נאור' צריך לטפל לא רק בהסתה, אלא גם בביוב ובמרפאות ובתעסוקה של המיעוט הזה שלא הולך להיעלם מפה בעתיד הנראה לעין. וכן, הימין צריך לשכנע שהוא כובש נאור. ובהקשר רחב יותר, הימין היהודי-ציוני צריך להרגיע את ההיסטריה בשמאל. הוא צריך למצוא דרך לשכנע את האליטות הישנות שיש להם מקום אמיתי גם בישראל של 2030, כשהם ימצאו את עצמם חיים כמיעוט במדינה יהודית עם זיקה הרבה יותר עמוקה להלכה ולמורשת, ועם כוונות רציניות להקים בית מקדש בהר הבית. הוא צריך להמחיש להם כבר עכשיו שאימוץ הערכים היהודיים לא יהפכו אותנו לאירן, אלא להפך, לאור ממשי לגויים. הוא צריך גם לשכנע אותם שיש לו הרבה מאוד עניין בחלק מהערכים, ב'ניצוצות' וגם במקצוענות וביסודיות שהחילוניות הליברלית הנחילה לחברה הישראלית, וחשוב לו לשמר אותם במציאות החדשה.