"עד לשעות הערב של אתמול עוד חשבו בדרג המדיני ובדרג הצבאי בישראל שניתן יהיה לסיים את סבב האש הנוכחי בגובה להבות נמוך, יחסית, שילך וידעך מעצמו", כותב אלכס פישמן ב
ידיעות אחרונות. "זאת מתוך אמונה שחמאס יקבל את המסרים ששיגרה אליו ישראל מהאוויר וימנע בכוח מן האירגונים – בעיקר מהג'יהאד האיסלאמי – להמשיך בירי לעבר ישראל. לא ברור מה גרם לחמאס לשנות את עמדתו ולעבור לפאזה אסטרטגית שונה, של עימות מחודש עם ישראל".
התימהון של פישמן לנוכח ההחלטה של חמאס להכריז על סיום הפסקת האש משותפת בוודאי לרוב קוראי ידיעות אחרונות. מקריאת ה
עיתון קשה להבין מה יכול היה לגרום לחמאס לשנות את עמדתו. העימות בדרום מתואר באופן חד-צדדי כמעט לחלוטין. העזתים יורים על תושבי מדינת ישראל (למה?), ואלה סופגים אש (עד מתי?).
בהמשך טורו מעלה פישמן סיבה אפשרית לשינוי הגישה של חמאס. "ייתכן מאוד שהחבל בעזה נמתח, מבחינתם, קצת יותר מדי", הוא כותב. "לפלשתינים היו ביומיים האחרונים למעלה מ-16 הרוגים ועשרות פצועים ברצועה, והלחץ הפנימי על חמאס חייב אותו להצטרף לאש".
התירוץ שמוצא פישמן להחלטת חמאס לשנות את מדיניותו הוא כמעט בגדר סקופ. למותם של 16 איש בעזה ופציעתם של עשרות אין זכר בשער העיתון, בכותרות הידיעות או בכותרות המשנה. אין אפילו ידיעה אחת קצרה שמוקדשת באופן בלבדי לפגיעות שהסב צה"ל למטרות אנושיות ואחרות בעזה.
בעוד כל הדגשים בעיתון מכוונים אל הפגיעות בצד הישראלי, הפגיעות בצד הפלשתיני מוצנעות עד להיעלמות כמעט. בפיסקה השביעית של הידיעה הפותחת את העיתון מוזכרת הודעה שהוציא ארגון חמאס לפיה ירי הגראדים לעבר ישראל הוא "התגובה שלנו לפשעי הכיבוש הציוני שגרם למותם של 15 קדושים ולעשרות פצועים". בכך מתמצה הדיווח על הפגיעה בתושבי עזה – טרוריסטים רצחניים ותושבים תמימים כאחד.
תמונת המצב בעיתונים האחרים דומה. תחת כותרת נקמנית מזוויעה ("המטרה: להכאיב להם") מדווחים לילך שובל ודניאל סיריוטי על התקפות צה"ל ביממות האחרונות. לפי הדיווח צה"ל תקף פעם אחת "מוקדי פעילות טרור ומחסן לאמצעי לחימה, מנהרות הברחה, מנהרת טרור ומוקד פעילות טרור", פעם אחרת הותקפו "אתרים לייצור אמצעי לחימה ושני מוקדי פעילות טרור נוספים" אחר כך נפגעו "מחבלים שניסו לשגר רקטות" ו"ארבעה יעדי טרור נוספים, ובהם מנהרות ומחסן לייצור אמצעי לחימה, וכן מוקד פעילות טרור" (הפלשתינים, אגב, מדווחים על פגיעה במבנים אזרחיים ותשתית אזרחית, כגון תחנת כוח, משאבות ביוב וספריה).
בסיום הידיעה ב"ישראל היום" מצוין כי "הפלשתינים דיווחו כי במהלך סוף השבוע נהרגו לפחות 15 בני אדם". לא נכתב כמה מההרוגים אזרחים ואם יש ביניהם נשים וילדים. על פצועים בעזה לא מדווח דבר.
ב
מעריב המצב מעורפל עוד יותר. העיתון כלל אינו מדווח לקוראיו בידיעה חדשותית כי במהלך סוף השבוע נהרגו 15 או 16 עזתים כתוצאה מאש צה"ל ונפצעו עשרות. לא בפיסקה פנימית ולא כטענה בלתי מבוססת של האויב.
רמז לכך שהעימות בין ישראל לעזה אינו כולל פגיעה בישראלים בלבד ניתן בדיווח מאת עמית כהן, שמתפרסם תחת הכותרת "הזיגזוג של חמאס". כהן עוסק בהתלבטות של חמאס, שעה ש"מניין ההרוגים בצד הפלשתיני עלה". כמה? מי? בהמשך הטקסט של כהן, בדומה לפרשנות של פישמן, מוסבר כי "אנשי הזרוע הצבאית של החמאס חשו את לחץ הרחוב העזתי, לאחר שתשעה פלשתינים נהרגו במהלך סוף השבוע". פצועים ומטרות תקיפה אזרחיות לא מוזכרים.
כתוצאה מהסיקור החד-צדדי של העיתונות הישראלית נוצרת אצל הקורא תמונת עולם מעוותת, שגויה מן היסוד, שבה ישראל ממלאת את תפקיד הקור
בן בלבד ואילו עזה משמשת כתוקפן ותו לא. זה אינו תיאור הוגן של המציאות. למעשה, מדובר בשקר גס, ופשיטת רגל מקצועית של העיתונות.
תפקידה קודם כל לספק לקוראים מידע אמין ומדויק ככל האפשר על המתרחש. העלמת צד אחד מקרב שבו נלחמים שני צדדים תורמת לאי-הבנה של המציאות יותר מאשר להבנתה, לכיסוי עיני הציבור ולא להארתן. המעשה נלוז במיוחד לאור יחסי הכוחות הבלתי שווים, ומספר הנפגעים הגבוהה יותר ברצועת עזה.
אין כאן דרישה לעיתונות מהאו"ם, כפי שזו מכונה בלעג דרך קבע, המקדישה את אותו הנפח בדיוק למותו של אזרח ישראלי ולמותו של אזרח מדינת אויב. ניתן לדווח על המתרחש תוך תשומת לב רבה יותר לקורבנות הישראלים, ניתן לעשות זאת תוך הדגשה כי מעזה נורים טילים באופן חסר הבחנה על מטרות אזרחיות, בשונה ממדיניות התקיפה הרשמית של הצבא הישראלי. אך התעלמות כמעט מוחלטת מגורם אחד במשוואה פוגם בסיכוי להבין את תוצאתה, תהא אשר תהא.
"התקשורת מתסיסה כמה שהיא יכולה", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום", ביחס לדיווחי התקשורת המצרית בימים האחרונים. "היא ציינה רק את הרג החיילים המצרים במקביל לדיווחים על תקיפות צה"ל בעזה. מתקפת טרור נגד ישראל בדרום? גראדים על ב"ש? אפילו לא מבזקים". הנה כי כן, התקשורת הישראלית מתחרה הבוקר ברמת המקצועיות של התקשורת במצרים.