גם פן מדיני היה לסעודה בעקבות אירועי הימים האחרונים. הנשיא יצא בקריאה משותפת לרגיעה, לשלום וליציבות באזור: "כבוד הקאדים, האימאמים, אני מאוד שמח לראות כאן את מיופה הכוח של מצרים ומיופה הכוח של ירדן. אני חושב שהערב הזה הוא ערב מיוחד במינו. התאספנו כולנו כאנשים המתפללים לשלום אמיתי. הרמדאן, כמו אצלנו, הימים הנוראים, יום הכיפורים וראש השנה, הוא חג מאוד אישי. אנשים מתייחדים עם האל, מבקשים ממנו סליחה על החטאים שעשו ומבקשים שיפלס דרך טובה ושאדם לאדם יהיה חבר, ידיד. היום אצלכם, עוד כמה שבועות אצלנו, אותו חג ואותה ברכה". והנשיא הוסיף והדגיש כי אי-אפשר להגיד שהימים האחרונים אינם מעוררי דאגה והדגיש כי השלום בין ישראל לירדן ומצרים הוא חשוב ביותר: "הסיסמה שהנחתה אותנו כשחתמנו על ההסכמים הייתה פשוט No more war, no more bloodshed. לא יותר דם, לא יותר מלחמות. היו לנו שבע מלחמות, כולנו הפסדנו בהן. כל הצדדים איבדו הרבה צעירים טובים, הרבה ילדים וילדות. איננו רוצים בכך יותר. יש לנו כבוד עמוק לעם המצרי ויש לנו כבוד עמוק לממלכה ההאשמית של ירדן, שנים על גבי שנים. נתפלל מכאן כולנו להפסקת אש. אין סיבה לתחזק מלחמה". "רמדאן קרים, כול עם ואינתום בחיר", סיים פרס דבריו. ואני נפרד מידידי ליד הקפה והקינוחים, יוצא ללילה הירושלמי הצונן מעט ובדרכי הביתה לגוש דן אני אומר לעצמי: הלוואי שסעודה זו הייתה משודרת בשידור חי בערוצי החדשות הישראלים ובאל-ג'זירה וב"אל-ערבייה" וכולם, ממש כולם, באזור, היו למדים שאפשר גם אחרת כי צריך לחיות אחרת.

במרכז הדברים בסעודה עמד הצורך בשוויון לאזרחי ישראל הערבים, או כמו שהציג זאת הנשיא פרס בלשונו הציורית: "במערכת הבריאות בכירי הרופאים הם ערבים. בבית החולים איש אינו יודע מי ערבי ומי יהודי, רק מי חולה ומי רופא המנסה להציל חיים". "מדוע", שאל הנשיא, "יש יחסים בריאים רק בקרב בתי חולים? למה לא להעתיק זאת גם לתחומים אחרים?". המשיך הנשיא בחינוך: "הגיעו אזרחינו הערבים להישגים מרשימים, כך גם בתחום המשפט. אין השבעת שופטים שאיני משביע קבוצה של שופטים ערבים. גם בספורט בכלל ובכדורגל בפרט ההשתלבות מירבית", אמר. ואני, חובב כדורגל ידוע, מכיר את הרכבן של כמעט כל קבוצות ליגת העל. מכיר את כוכבי מכבי חיפה: עותמן, טוואטחה וגדיר. את קפטן הפועל תל אביב וליד באדיר, ואת הכוכב החדש ניאל חוטבא. את ויקטור מרעי היום במכבי פתח תקוה, את שחקניה הערבים של הפועל באר שבע, הפועל חיפה ועוד. גם שמו של בכיר שחקני ישראל המשחק כיום בחו"ל אני מכיר, בירם כיאל, מסלטיק גלאזגו. את כוכב הנבחרת ורובין קאזאן ביברס נתכו הצ'רקסי. וכמובן בני סכנין, קבוצה מצוינת עם הקפטן האהוב, חאלד חלאילה. למה בכדורגל (וגם ברפואה, בחינוך ובמשפט) אין פערים ואין הבדלים, ובמקצועות אחרים עדיין הפחד שולט והאפליה מרימה ראש? פשוט, אלו מקצועות שבהם בני אדם נבחנים רק על-פי כישוריהם. לא מוצאם ולא דתם. בכדורגל אין 10% לערבים בנבחרת. או במכבי חיפה, שם כולם קונים את מקומם בזכות היכולת. אם כיאל הוא הקשר ההגנתי הטוב ביותר, הוא זה שזוכה ללבוש את מדי הכחול-לבן. הוא ולא אחר. ותפילה אני נושא בלבי בעקבות הערות הנשיא: אולי, אינשאללה, באיפטר הבא כבר אפגוש כוכבי הייטק ובעלים של קרנות הון סיכון.