הקרב על תוכניות הבוקר: אורלי וגיא שולטים

אורלי וגיא פחות נחמדים - אם כי הם עדיין הרבה יותר נחמדים מבדרך-כלל. בעוד שרוב האנשים קמים בבוקר עצבניים, נדמה שאצל הזוג וילנאי-מרוז זה עובד הפוך. האנרגיות בבוקר עוד טובות, האופטימיות זהירה והשאלות לא תוקפניות. עד הערב הם כבר יכולים להפוך לזוג בולדוגים צמאי דם כחול, אבל בינתיים הם נובחים בשקט. למועמדי מפלגת העבודה, למשל, הם מעניקים במה נרחבת להציג את עמדותיהם וממעטים לעקוץ - ומה קל יותר מלעקוץ פוליטיקאי ממפלגת העבודה? כנראה הטשטוש של הבוקר. נדמה שגם הניסיון להשתמש בזוגיות שלהם פסק. יש לכך אומנם אזכורים פה ושם, אבל הם לא הופכים את מלאכת הצפייה בזוג לקלה יותר, אלא רק למביכה יותר. היינו מסתדרים היטב בלי ה"ממי" והבדיחות הפנימיות. זה לא היה עובר אצל תמר איש שלום ונדב אייל במהדורה המרכזית, וזה לא צריך לעבור במהדורת הבוקר. במקום זאת, מספיק שינצלו בלי החצנה מיותרת את הכימיה הטבעית (וההגיונית) שביניהם - לא דבר מובן מאליו בעולם תוכניות הבוקר. רובן באמת נראות כאילו הן מנווטות בידי בני זוג נשואים שכבר לא מסוגלים לסבול את הפרצוף של האחר על הבוקר. פעמים רבות זה מסתיים בגירושין. דווקא הזוג הנשוי באמת מתנהל כאן היטב: יושבים לשולחן, קוראים עיתונים, מתלוננים על מחירי החלב, תומכים במועמדים שונים לראשות המפלגה וגאים בהעלאת דירוג האשראי. ככה נראה בוקר ישראלי.

בהמשך השבוע מחכים טלי מורנו ודן שילון ב"יום חדש", תוכנית הבוקר של קשת. שילון הודיע בתחילת החודש כי יעזוב את התוכנית בסוף השנה. אין לו כוח לקום יותר. ואיך הוא מצפה מאיתנו הצופים שנמשיך לעשות זאת? באמצעות אייטמים על מאסטר שף, כנראה. לא משהו שלא תוכלו לראות בערב, בנחת, אחרי שינה בריאה. לפחות לנבחרת ישראל בטלוויזיה יצאה דמות עם פוטנציאל קאלט בזכות "יום חדש". הדיאלוג הפנימי של "יום חדש" עם תוכניות אחרות של "קשת" והקרירות ביחסים בין מורנו לשילון, כפי שהוצגו ב"נבחרת ישראל", היו כמובן מוקצנים, אבל לזכות הנבחרת יאמר, כי בזמן שישנתם, היא כבר זיהתה את חוסר העניין של שילון בתוכניתו. שילון המשועמם מזכיר את אברי המנומנם ב"העולם הבוקר". מדוע הם הולכים לשם, העיתונאים הדעתנים, נמשכים לכיסאות המגישים כמו שרים במפלגת העבודה לכיסאות הממשלה? אני מניח שגם עיתונאיות רעבות כמו מורנו וקורח זקוקות למנות בשרניות יותר מהתפריט הצמחוני של הבוקר, אבל הן שחוקות פחות מעמיתיהם הגברים ומסוגלות לפחות לשחק את המשחק. קראתי פעם מחקר שנשים נרגנות יותר מגברים בשעות הבוקר, אבל הממצאים הטלוויזיוניים סותרים את התוצאות.

אורלי וגיא לא נכנסים להארד קור של הלייף סטייל, ומוותרים על תצוגות אופנה ובישולים במטבח, אבל נותנים את חלקם במאמץ עם כמה אייטמים קלים יחסית - אך מקפידים להגיש אותם עם טוויסט חברתי: ויקטוריה בקהאם - אבל בדיון על אנורקסיה; אביה של בר רפאלי - אבל מהזווית הפלילית לאחר הרשעתו בגרימת נזק למצלמתו של צלם פפראצי. לחלק הנרחב שמוקדש למועמדי מפלגת העבודה - ארבעתם השכימו קום, ואולי זו בכלל הסיבה שאראל מרגלית פרש מהמרוץ - הוקפץ גם דן מרגלית. זו תזכורת טובה לכך שהעיתונאים הבכירים של מערכות החדשות כמעט ואינם מתייצבים לתוכניות האלה. אם יש משהו בולט בתוכניות הבוקר, זו העובדה שרק אתם והמגישים טרחתם להתעורר לכבודן. איפה כל הפרשנים הבכירים הגודשים את האולפנים מחמש בערב צפונה? את אלה לא תמצאו כמעט לעולם בתוכניות בשעת בוקר מוקדמת. את מקומם יתפסו לרוב פרשנים חיצוניים, אנשי אקדמיה וכמה כתבים צעירים שקיבלו תורנות. גם בלוח השידורים טוחנים צעירות. אצל רשת אווירת תוכנית הבוקר נשמרת כמעט ללא פגע. משהו שם מרגיש הרבה יותר מסורתי מאצל הקולגה מערוץ 10. אולי זו הנוכחות הנעימה של הילה קורח, מגישה נינוחה יותר מאורלי וגיא המיליטנטיים; אולי העובדה שכבר התרגלנו לראות את אברי גלעד דופק כרטיס בתוכניות בוקר. ביחד הם מגישים תוכנית בוקר נעימה, סולידית ולא נושכת (גלעד כנראה מחמם מנועים רק לקראת 11:00 בתוכנית הרדיו שלו בגל"צ). אחרי ההתייחסות המתחייבת למצרים ול-11 בספטמבר, הם ממלאים את החור של נציגי מפלגת העבודה (כולם אצל אורלי וגיא) עם דיון על היום שאחרי טורקיה, ואז עוברים לאייטמים על מילוי קמטים (מי אמר תוכן שיווקי?), וחילוט רכבים. יש להם גם פינות בריאות, בישול, איכות סביבה, זהירות בדרכים, בעלי חיים ועוד כל מיני דברים שעיתונים תוקעים בעמוד האחורי. קלאסיקה של תוכנית בוקר.

כל תוכניות הבוקר דומות זו לזו ומשעממות על-פי דרכן. רבי יהודה היה נותן בהן סימנים, אם היה קם בזמן: כוסות הקפה מהבילות, ללמדנו שגם למנחים לא קל להתעורר; העיתונים פזורים על השולחן כמו מראה של פני היום; הכותרות רצות בחלקו התחתון של המסך, כדי לאפס את הצופה במתקפה מאסיבית של חדשות לפני שיוכל להמשיך לשגרת היום ולצרוך אותן באופן שוטף; המגישים חוזרים ומספרים על האייטמים הבאים, מתוך איזה חשש תמידי שבכל רגע נברח להם עם הילדים לגן, אז תישארו רק עוד כמה דקות כדי לראות את קוף הקפוצ'ין שרוקד סמבה; המבזקן מגיע מדי מחצית השעה כדי להריץ דיאלוג קומי צולע עם המנחים; ואחריו תמיד מעדכנים את מי שהצטרף זה עתה, כי בבוקר, כמו במחאת אוהלים המונית, כל אחד מצטרף מתי שבא לו. תוכניתם של אורלי וגיא לא חורגת מהשטאנץ באופן מהותי. יש לה כותרות, עיתונים ומגיש חדשות משלה. הכל על-פי תקן דב גילהר לתוכנית בוקר. אבל היא גם שונה. ניכר בה ובמגישיה - עיתונאים אקטיביסטים בכל רמ"ח איבריהם - שהם לא קמים כל-כך מוקדם בבוקר כדי לדבר על אופנה ובישולים. פה זה לא "קפה טלעד". אורלי וגיא הקדישו זמן רב מתוכניתם לעניינים שבכותרות: ניסו לברר למה הגנרל המצרי טנטאווי לא היה זמין ביום שישי (אולי הלך לישון כדי להתעורר מוקדם לתוכנית הבוקר), מה מציעים המועמדים לראשות מפלגת העבודה (משהו עם "חברתי" בשם) ומה קורה באמריקה שאחרי ה-11 בספטמבר (קוראים "תיק דבקה" ונכנסים לפאניקה). אחר-כך הגיעו לעסוק בצידה הרך של האקטואליה, שהוא לרוב הטריטוריה הטבעית של תוכניות הבוקר, כמו דילים לחו"ל לקראת החגים. בכך נאמנים אורלי וגיא לקו הוותיק של תוכניות הבוקר: תתחיל מנומנם, תעבור קצת על העיתונים עד שתתאפס; לקראת שבע בבוקר תתעורר ותתחיל מייד להתעסק בחדשות הכבדות; ואחרי שמונה, כשכל מי שצריך ללכת לעבודה ולבית-הספר כבר התפנה מהבית, פנק את מי שנשאר - אימהות צעירות, עקרות בית וגמלאים - עם אקטואליה רכה ולייף סטייל.