כיצד יש להתייחס לנאום האוהד של הנשיא: האם הוא נובע מהרצון לרצות את היהודים בארה"ב ערב בחירות או מתוך אהדה כנה ואמיתית לישראל?
ביסוד העניין עומדת מערכת יחסים הדוקה ואמיצה בין ארה"ב לבין ישראל הנובעת מערכים משותפים לשני העמים. הממשל האמריקני רואה במדינת ישראל בת ברית אמיתית. לעולם המערבי ברור כיום כי ישראל היא אי של יציבות והמשענת היחידה של המערב במזרח התיכון. יותר ויותר מבינים, ש"האביב הערבי" איננו מה שקיוו במערב, והקיצוניים עשויים להשתלט על חלק מהמדינות במזרח התיכון.
משמע הדבר, שאירן הולכת להתחזק והדמוקרטיה היחידה שניתן להסתמך עליה היא ישראל, וחשוב לחזק אותה. במזרח התיכון מצויות עתודות הנפט ל-50 השנים הקרובות והשליטה באזור היא קריטית. זהו מאבק אדירים על צינור החמצן של המערב, בין העולם המערבי והחופשי, לבין אירן וגורמים פונדמנטליסטיים המסכנים את השליטה המערבית באזור.
כיצד לדעתך על ישראל לנהוג בעתיד כלפי אבו מאזן והרשות הפלשתינית שהוא עומד בראשה, לאחר נאומו המרושע, ואי נכונותו להידברות עם ישראל, לעומת להיטותו להגיע להסכמה עם החמאס?
נאומו של אבו מאזן היה נאום שנבע מתסכול. אבו מאזן הבין כי הקהילה הבינלאומית איננה בכיסו. הנאום שלו היה נאום של של אכזבה גדולה; הוא בנה מגדל קלפים שהתמוטט מול עיניו. הציפיות שנטע בפלשתינים היו כל כך גבוהות, שאבו מאזן מתקשה עתה להתמודד עם תוצאותיהן המאכזבות.
אין ספק, כי הופעתו באו"מ הייתה אחת מנקודות השפל שלו. הזהירו אותו מראש, הן סאלם פיאד, ראש ממשלתו שהתנגד למהלך, הן החמאס, שהתנגדותו נבעה מסיבות אחרות. אבו מאזן סבר, שהוא בא לקצור פירות, להירשם בהיסטוריה הפלשתינית כמי שהביא להם מדינה, אך בסופו של דבר זה לא קרה, והוא נתן ביטוי לאכזבתו בנאומו הקיצוני.
מה דעתך על ההתרחשויות המהפכניות במדינות האזור - האם הן יובילו לדמוקרטיזציה באותן ארצות?
האביב הערבי הביא לסילוקם של מנהיגים פרו-מערביים כמו מובראק ובן-עלי ולא הצמיח במקומם מנהיגים עם גישה פרו-מערבית,. נהפוך הוא. אני סבור, שכיום, בעיצומו של המאבק המתנהל מול אירן על שליטה במזרח התיכון, מתחזקת ההכרה, שהדמוקרטיה היחידה שניתן לסמוך עליה במזרח התיכון היא ישראל. ולא מדובר רק בארה"ב אלא גם במדינות אירופה, הנזקקות לדלק לא פחות מהאמריקנים.
הדעה, שמדינה פלשתינית, אם תקום, תישלט על-ידי הכוחות המתונים הולכת ומאבדת את אחיזתה; אין שום ביטחון, שלא יהיה זה דווקא החמאס שינצח בבחירות שתיערכנה (אם תיערכנה), מה שיעניק לאירן גישה יבשתית לעירק, לסוריה, לירדן (שמשטרה הנוכחי עלול להתמוטט) בעוד עתידה של מצרים לוט בערפל. כל זה מוביל את ארצות המערב למסקנה, שיש לחזק את ישראל כאי של יציבות במזרח התיכון.
האם מדיניות ההבלגה שנקטה ישראל לגבי ההתקפות מעזה על יישוביה נראות לך נכונות - והאם יש להמשיך בכך גם בעתיד אם יחודש היירי?
ההתקפות החוזרות ונשנות על יישובי הדרום, זה למעלה מעשור, הן בלתי נסבלות, ואם הן יחודשו, יש לשים לכך קץ אחת ולתמיד. כיום כבר לא מדובר בקסאמים הנורים לעבר שדרות ועוטף עזה אלא בטילים הרבה יותר קטלניים המסוגלים להגיע עד לבאר שבע ואף ליישובים רחוקים יותר במרכז הארץ. מחובתנו לעשות כל שניתן, כולל כניסה קרקעית, פעולות של סיכול ממוקד ופגיעה בתשתיות - כדי להגן על היישובים המותקפים ולהחזיר לעצמנו את ה"הרתעה", שדומה שאבדה לנו.
לא ייתכן מצב, שאזרחי ישראל לא ינומו שנתם בשלווה, בעוד שראשי ארגוני הטרור ישנים על מי מנוחות. אנו יודעים, שהיירי מתבצע או פוסק אך ורק בהסכמתו של החמאס, אשר שליטתו על ארגוני הבת כמעט מוחלטת.
יחד עם זאת, אל לנו לפעול מן הבטן אלא גם מן הראש; יש לזכור שלכל פעולה שלנו יהיו מחירים מדיניים וביטחוניים, אך חובתה הבסיסית של כל ממשלה בישראל היא להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחיה.