יונתן בייקר מאוקלנד שבניו-זילנד ואריאל קסטליין מדרום-אפריקה, שני חיילים המשרתים ביחידת הכלבנים 'עוקץ', הם דוגמה לכוחה של הרוח הציונית.
בייקר הגיע לישראל בפעם הראשונה בחייו לפני שש שנים, בגיל 18, במסגרת פרויקט 'תגלית'. מבצע 'חומת מגן', שהתרחש שנתיים קודם לכן, השפיע על תודעתו הציונית. "התקשורת בניו-זילנד כל הזמן דיברה על 'האלימות במזרח התיכון'. בכל פעם שהיה אירוע, התעצבנתי ממה ששידרו בחדשות וחשבתי איך אני כיהודי בחו"ל יכול לעשות משהו למען מדינת ישראל".
ההחלטה להתגייס נולדה אצלו באותו מסע של 'תגלית', כאשר ביום השואה השתתף בטקס בקיבוץ לוחמי-הגטאות. "הרמטכ"ל לשעבר
שאול מופז דיבר שם על החשיבות של צבא ישראלי חזק, כדי שלא תהיה שואה נוספת", אומר בייקר. "אמרתי לעצמי: אני רוצה להצטרף לזה".
המשפחה שלך היא בעלת תודעה יהודית?
"היינו עושים בבית קבלת שבת ובחגים הלכתי לבית הכנסת, אבל כל החיים גדלתי עם נוצרים. תמיד הייתי היהודי היחיד, זה שצריך להסביר למה הוא לא אוכל סטייק לבן או מסתפק בפיצה צמחונית. לא היינו ממש מסורתיים, אבל הייתי קצת בבני עקיבא וקצת ב'הבונים-דרור'".
לאחר שסיים את לימודיו פצח בייקר בקריירה של שופט רוגבי, אך אז שינה כיוון והחליט לעלות לארץ לאלתר. הוא טיפל בכל הניירת מבלי לספר להורים על כוונותיו. רק שבוע לפני הטיסה, כשהכול כבר היה סגור ומוכן, שיתף אותם. "פשוט הראיתי להם כרטיס טיסה שהיעד הסופי שלו הוא תל אביב. אימא שלי בכתה יום שלם. היא לא הבינה למה אני עושה את זה".
לאחר העלייה הגיע בייקר לקיבוץ מעגן-מיכאל, ומאז הקיבוץ משמש לו מעין עוגן. לאחר תקופה קצרה של לימודים באולפן הוא התגייס לצבא. כבר שנתיים הוא ביחידת 'עוקץ'.
ללהקת אתניקס יש שיר בשם 'לחיות בניו-זילנד', שמדבר על החיים הנעימים באי ירוק. לא שואלים אותך לפעמים מה אתה עושה פה?
בייקר צוחק. "כולם שואלים אותי: אתה דפוק? למה ויתרת על החיים המושלמים שמציעה ניו-זילנד ובאת לפה? קשה לאנשים בארץ להבין את הבחירה. אבל אני לא מצטער, ומוכן לוותר על הדרכון הניו-זילנדי שלי כבר עכשיו. כשאתה רואה את כל האנטישמיות שם, זה לא מעורר תקווה. הקהילה היהודית באוקלנד רק צועדת אחורה. לאחרונה, למשל, אסרו בניו-זילנד על השחיטה, ולמי ששומר כשרות זה קשה מאוד, כי הפתרון היחיד הוא להיות צמחוני. כשלפני שש שנים תפסו אנשי מוסד שניסו לזייף דרכון ניו-זילנדי, התחילו הפגנות נגד הקהילה היהודית. אין שם הסברה ישראלית, והמצב במזרח התיכון מוצג בצורה חד-ממדית. תמיד נראה כאילו ישראל מתנהגת באלימות כלפי הפלשתינים. צריך להגיע לפה כדי להבין שהמציאות היא אחרת ממה שמשודר בתקשורת".
איך אתה מסתדר עם המסגרת הצבאית?
"מצוין. אומנם בגלל התפקיד שלי אני בכוננות גם בסופי שבוע, וכבר קרה כמה פעמים שהקפיצו אותי, אבל אני אוהב מאוד את הפעילות, מתוך ידיעה שאנחנו שומרים על בטחון המדינה ועל הישראלים".
כשאריאל קסטליין נשאל איך הוא מרגיש בצבא, הוא עונה במילה אחת - מעולה. "אני חושב שלשרת בצבא זה חשוב לכל יהודי, ולא משנה אם אתה חי בארצות הברית, בצרפת או בדרום-אפריקה. אנחנו יהודים, זאת המדינה שלנו, וכל אדם שיש לו קשר ליהדות צריך לבוא לכאן ולשמור על המדינה, כי בלעדיה יהיה קשה ליהודים לחיות כעם. אי-אפשר להגיד שמי שנולד פה חייב לשרת, ומי שלא נולד פה פטור".
אמו היא ילידת ישראל, אביו חי מאז ומתמיד בדרום-אפריקה. בניגוד לבייקר, אריאל קסטליין צבר כבר בנעוריו קילומטראז' אווירי מרשים לישראל וממנה. "הייתי בארץ לפחות שמונה פעמים, גם כדי לבקר את המשפחה וגם במסגרת 'תגלית'. בגלל שיש לי אזרחות ישראלית, קיבלתי בגיל 17.5 מכתב מלשכת הגיוס. הייתי באמצע הלימודים באוניברסיטה ושלחתי מכתב שאני לא יכול לבוא ".
לאחר שסיים תואר ראשון במחשבים ומינהל עסקים, קיבל את ההחלטה. "ביום ההולדת ה-21 שלי אמרתי למשפחה שמה שאני הכי רוצה, זה לעלות לישראל ולשרת בצבא. תוך שלושה שבועות הייתי על מטוס, בדרך למשפחה של אמא בארץ ".
איך קיבלו זאת ההורים?
"אימא בהתחלה אכלה סרטים", הוא אומר בצה"לית מעודכנת, "אבל בסך הכול היום הם די שמחים שאני כאן. אבא שלי היה מפקד בצבא דרום-אפריקה, אז הוא די גאה בי שאני בצבא הישראלי. אימא עדיין דואגת, אבל גאה בכך שהצלחתי להגיע ליחידה כמו 'עוקץ'".
מה היו התגובות מהחברים בדרום-אפריקה, כששמעו שהחלטת להתגייס לצה"ל?
"הייתי היהודי היחיד בין החברים שלי. הם לא יודעים הרבה על ישראל, חושבים שמתפוצצות כאן כל יום פצצות כי זה מה שרואים בחדשות. לא רואים את ישראל כמו שהיא. אז ברור שהם לא רצו שאגיע לכאן".
מה אתה חושב על הישראלים?
"אחלה אנשים. אני חושב שהצבא גורם לאנשים להתחבר. לא חושבים פעמיים אם לעזור או לא, כולם ישר קופצים לעזור לך. זה לא משהו שרואים בחו"ל".