ההפתעה, גרסת ראש אמ"ן

אשרף מרואן נולד ב-1944. בעת ששירת כקצין במשמר הנשיאות של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, התחתן עם בתו של הנשיא. במשך שנות ה-60 המאוחרות היה איש אמונו של נאצר. באביב 1969 פנה לשגרירות ישראל בלונדון ותיאר את מצבו הכספי הקשה, ולאחר היסוסים ובדיקות גויס כסוכן. הוא דרש 100 אלף דולר לכל פגישה. אחד המסמכים הראשונים שסיפק היה פרוטוקול של שיחות סודיות של נאצר עם הסובייטים בינואר 1970, שבהן ביקש מטוסי קרב. במאבק הירושה שלאחר מותו של נאצר רכש מרואן את אמונו של אנואר סאדאת כשהעביר לו מסמכים מהכספת של נאצר. סאדאת היה לנשיא מצרים, ומרואן קנה את לבו סופית כאשר בזכות מידע שהעביר לו סוכל ניסיון הפיכה. סאדאת מינה אותו למזכיר-המידע שלו. המסמכים הרבים שהעביר מרואן לישראל בשנות ה-70 המוקדמות הופצו בקרב קבוצה גדולה של בכירי צבא, ממשלה וביון בישראל, באופן שלא היה מקובל לגבי חומרי גלם מודיעיניים אחרים, וכך הוקנתה להם חשיבות מיוחדת. הם שימשו בסיס ל"קונספציה" של אגף המודיעין בצה"ל, שלפיו מצרים מבקשת לתקוף את ישראל אם לא תקבל את סיני, אך לא תעשה זאת כל עוד לא תצליח לשנות לטובתה את המאזן האווירי עם ישראל. במקביל העביר מרואן כמה התרעות על תאריכים אפשריים לפתיחה במלחמה. פעמיים גייסה ישראל מילואים לשווא בשל אזעקות סרק אלו. אור ל-5 באוקטובר 1973 הגיעה ממנו התרעת אמת, ובלילה שלאחר מכן חזר עליה בפגישתו עם ראש המוסד צבי זמיר, כמתואר בכתבה זו. לאחר המלחמה מילא מרואן שורת תפקידים בכירים בארצו, שריפדו את דרכו לתחנה הבאה בחייו, כאיש עסקים באירופה. בין היתר שימש יו"ר פדרציית משקיעי הנדל"ן בבריטניה ויו"ר מועצת המנהלים של התאגיד הפיננסי הבינלאומי 'סיגמה'. בין גורמים שונים בישראל, ובפרט בין ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא וראש המוסד לשעבר צבי זמיר, שוררת מחלוקת קשה וכפולה באשר למרואן. ראשית באשר לטיבו: סוכן כפול שהטעה את ישראל בשליחות סאדאת, כהשערת אלי זעירא, או סוכן אמיתי כדעת אלי זמיר. ושנית, באשר לזהותו של האשם בחשיפתו ההדרגתית של מרואן, במהלך שנות ה-90 ובתחילת העשור הקודם, כסוכן של ישראל. זמיר הטיל את האשמה על זעירא, אף שזעירא נקב בשמו של מרואן בספרו רק לאחר שהדבר נעשה בעיתונות המצרית. הליך בוררות בין זמיר וזעירא הסתיים ב-2007 בניצחונו של זמיר. זמן קצר לאחר סיום הבוררות, ב-27 ביוני 2007, נמצאה גופתו של מרואן מתחת למרפסת דירתו בלונדון. נסיבות מותו לא פוענחו עד היום. רעייתו האשימה את המוסד, אך מנגד הועלה במשטרת לונדון החשד הסָביר יותר שסוכנים מצרים הם שרצחו אותו כנקמה על שריגל לטובת ישראל.

יש לשעברים בכירים באמ"ן שאומרים שאלי זעירא לא האמין לאף מקור, לא רק למרואן. גם לא למקורות האיסופיים במערך המודיעיני המדהים שהוא עצמו בנה. וזה לא בהכרח לרעתו. הוא הטיל ספק בכל סוגי המקורות. לכן חתר לוודאות מוחלטת, שבמסגרתה יסתדרו כל הקלפים ברצף כזה שיאפשר לו להציג תמונה מודיעינית חדה ופסקנית. "הוא (מרואן) נתן את ההתרעה באפריל שבמאי תפרוץ מלחמה. זו כבר הייתה פעם שנייה. בנובמבר 72' הוא נתן התרעה לדצמבר 72'. לא הייתה מלחמה. באפריל הוא נתן התרעה עם יום מסוים במאי. למה אני הטלתי ספק?" מסביר זעירא את פקפוקיו בהתרעה של חודש מאי: "כי ראיתי בצילומי אוויר שבאותה תקופה בדיוק שני שדות תעופה מרכזיים של מצרים נמצאים בשיפוצים שנמשכו חודשים. וההיגיון אומר שלא יוצאים למלחמה כשהשדות לא שמישים". לימים טען אלוף-משנה יואל בן פורת שראש אמ"ן צדק בהערכתו בתקופת 'כחול לבן' של מאי 73' שלא תפרוץ מלחמה, אבל מהסיבה הלא נכונה. הסיבה האמיתית, לפי מחקר שערך בן-פורת ופורסם ב'מערכות' ב-1985, היא שלקראת שיחות פירוק הנשק בין ברז'נייב לניקסון שנועדו לקיץ לא רצו הסובייטים שהערבים יפתחו במלחמה, והם שמשכו לסאדאת את בלם החירום ועצרו את המלחמה של חודש מאי. לא ברור מדוע ההיגיון הזה נכון לפני השיחות אך אינו תקף לאחריהן, בסתיו. "אחרי המלחמה קראתי את הזיכרונות של שאזלי (הרמטכ"ל המצרי במלחמה; א"ל)", נזכר זעירא. "הוא כתב אותם כשהיה שגריר מצרים בלונדון. היות שהוא פרסם את הספר ללא אישור, הוא נידון למוות ונמלט לפורטוגל ואחר כך כנראה ללוב. שנים אחרי זה הוא קיבל חנינה וחזר למצרים. בזיכרונותיו הוא כותב שהפעם הראשונה שהיה דיון לגבי יום פתיחת המלחמה הייתה ב-23-25 באוגוסט בפגישה חשאית עם הסורים באלכסנדריה. "לאחר זאת, קראתי את הזיכרונות של הגנרל גמסי, שכותב שכשהוא התמנה לראש אגף המבצעים באפריל 73', באותה תקופה לא היה שום תאריך למלחמה. סאדאת ביקש ממנו שיציע תאריכים, והפעם הראשונה הייתה אחרי פגישת 23-25 באוגוסט 73'. "נוסף לכך נפל לידי ספר שכתב ג'פרי רובינסון והנושא היה שר הנפט הסעודי (זכי) ימני. באותו ספר אשרף מרואן מספר לרובינסון שבאוגוסט או ספטמבר הוא היה נוכח בפגישה בין סאדאת למלך סעודיה פייסל, שבה סאדאת מספר לפייסל שהוא עומד לפתוח במלחמה בקרוב מאוד. "במקביל, באותה תקופה גם אשרף מרואן שלח למוסד אינפורמציה האומרת שהמלחמה נדחתה לסוף השנה. ואז נדלקה אצלי השאלה: איך יכול להיות שאיש כל כך מקורב לסאדאת, שהיה היחיד שבא עם סאדאת לבשר למלך הסעודי על המלחמה, והנה הוא מציף אותנו בידיעות שקריות. 1. מלחמה תפרוץ בדצמבר. 2. מלחמה תפרוץ במאי 73'. ואחר כך, כאשר הוא יודע שמלחמה קרבה, לא רק שלא מוסר לנו על תוכן הפגישה אלא מטעה אותנו במזיד על-ידי משלוח הודעה שהמלחמה נדחתה עד סוף השנה". יורשו של זעירא בתפקיד ראש אמ"ן היה האלוף שלמה גזית. גם הוא מחזיק בדעתו של זעירא שאשרף מרואן היה "סוכן שתול", או "שתול-כפול". ועדה שמינה כשנכנס לתפקיד לחקור את הנושא לא העלתה מסקנות חד-משמעיות לגבי מרואן. אך מסקנתו האישית של גזית היא שמרואן בנה את כל הקרדיט שלו בעיני קברניטי ישראל בשביל הרגע האחד שבו יוכל להונות את שירותי המודיעין לקראת מלחמה.

כדי לספק עוד "הוכחה" שמרואן היה סוכן איכותי ואותנטי נכתב בזמנו שהוא זה שהעביר לישראל תוך כדי מלחמת יום כיפור את ההתרעה על כך שדיוויזיות השריון המצריות 4 ו-21 עומדות לחצות את התעלה. זו הייתה אחת התעלומות האופרטיביות שליוו את צה"ל במחצית הראשונה של המלחמה. ההתרעה על המעבר הצפוי של הדיוויזיות ועל תוכניתן לצאת למתקפת שריון מתוך ראש הגשר המצרי הכריעה בישראל את הכף בנוגע למועד ביצוע הצליחה. הוחלט לחכות למתקפה המצרית של דיוויזיות השריון ולבצע את הצליחה לאחריה. המתקפה המצרית באה ב-14 באוקטובר, ובה נשבר במידה רבה הכוח ההתקפי של צבא מצרים. אבל לאלי זעירא יש תיקון קל בנושא: האינפורמציה על המקור פשוט אינה נכונה. "לא הוא העביר את המידע שהמצרים יעבירו את דיוויזיות השריון. היה מקור אחר שנתן את זה", אומר זעירא. הוא נוקב בשמו של קצין בכיר אחר באמ"ן שיכול לספק את האינפורמציה המלאה בנושא. "אשרף מרואן העביר מידע אחר מעניין תוך כדי המלחמה. המצרים ירו שני טילי סקאד. שמעת על זה?" "לא ידעתי שהם ירו סקאדים. לתוך ישראל?" שאלתי. "שאלה מצוינת", אומר זעירא. "הם ירו שני טילי סקאד שנפלו ממערב לתעלת סואץ. הירי בוצע אחרי שעברנו את התעלה. מיד אחרי זה הגיעה ידיעה ממרואן שהמצרים אינם מתכוונים להשתמש בירי סקאדים לעבר ישראל. "אני קראתי את הידיעה כך: זהו מסר מסאדאת לישראל - 'אני לא הולך לתקוף אתכם בטילים, אז אתם אל תגיבו בצורה קיצונית'. והפירוש שלי שזה מה שסאדאת אמר למרואן: תשלח את ההודעה הזאת". מלכתחילה הסקאדים המצריים נרכשו כדי לייצר הרתעה כלפי ישראל במקרה של מלחמה, ועל-ידי כך למנוע תקיפות אוויריות על מטרות בעומק מצרים. הקייס לטובת מרואן נשען בעיקר על שתי ההתרעות האחרונות שלו ערב המלחמה. אלו בסופו של דבר הפילו את האסימון בדרג המחליט, שבהצלבה עם כל המידע המודיעיני העצום שהצטבר, הִפנים שישראל עומדת בפני מלחמה יזומה שתפרוץ בשתי חזיתות - סוריה ומצרים. אלי זעירא, שהיה אז ראש אמ"ן, גם הוא שינה את הערכתו. בדרך כלל מדברים על המפגש שהתקיים בין ראש המוסד זמיר לבין אשרף מרואן בלונדון בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר. זמיר העביר לאחר הפגישה ובאיחור רב את ההתרעה המוצפנת שנוסחה היה "החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב". ידיעה זו הועברה מזמיר לראש לשכתו פרדי עיני, והוא העביר אותה מיידית לאלי זעירא ולמשה דיין. לפי ממצאי ועדת אגרנט, הידיעה של המוסד מלונדון נתקבלה ב-02.40 לפנות בוקר. בישראל כל הצמרת הייתה דרוכה לקבל את האינפורמציה הסופית הזאת לפחות ארבע שעות קודם לכן, כיוון שהפגישה של זמיר עם מרואן נועדה ל-10 בערב. הידיעה הועברה טלפונית למזכיר הצבאי של ראש הממשלה גולדה מאיר ב-02.45, ולראש אמ"ן זעירא ב-02.55. למזכיר הצבאי של שר הביטחון דיין הועברה הידיעה ב-03.10 בערך. על הערפול שעדיין אפף את ההתרעה הזאת יכולה להעיד העובדה שדיין התקשר שוב לאיש המוסד ושאל לנוסח המדויק של הידיעה, זאת בעקבות תהיות של ראש אמ"ן. ראש אמ"ן דיבר על כך שלפי התוכנית שבידינו שעת הש' נקבעה "לקראת אור אחרון". לדעת איש המוסד: "אין שוני בין הידיעות". בדיון שהתקיים בבוקר 6 באוקטובר ב-05.45, "השר מודיע על פתיחה הערב". לאט-לאט מתקבע בתודעת הקברניטים במקום "אור אחרון", "הערב". משום מה הרמטכ"ל רב-אלוף דדו אלעזר קיבל את ההתרעה של המוסד באיחור גדול יחסית: רק ב-04.30.

אף שוועדת אגרנט, כמשקפת את מצוקות הציבור, הקדישה המון מאמץ לחקר המחדל המודיעיני שהתקשר תודעתית להפתעה של יום כיפור, שתי התעלומות הגדולות שניסתה לפתור היו אחרות: האחת, מהיכן צצה שעת השי"ן שש בערב (18.00) כשעת פריצת המלחמה? השנייה, מה גרם לשיתוק שבו היה נתון פיקוד דרום ביום פרוץ המלחמה, 6 באוקטובר? השיתוק פירושו שגם כאשר כבר הייתה התרעה ברורה על המלחמה לא נעשה דבר כדי לקדם את פני המתקפה המצרית. בנושא השעה שש בערב יש אולי רמז בקד"ם (קיצור דיוני מטה) רמטכ"ל שהתקיים בבוקר 6 באוקטובר. ראש אמ"ן זעירא מתבטא בבירור: "תוכנית תקיפה - לפנות ערב". הרמטכ"ל דדו אלעזר: "...יוצא מהנחה שהערב ב-18.00 הם הולכים לפתוח". אבל כל השתלשלות האירועים של 6 באוקטובר לפנות בוקר בעצם מעלה את כל סימני השאלה של אלי זעירא לגבי מרואן. טענת זעירא: את אותה התרעה שהסתכמה למעשה באמירה "היום לפנות ערב" יכול היה מרואן לתת יום קודם. ואכן הייתה ההתרעה של הלילה הקודם, 4-5 אוקטובר. מרואן העביר שדר עם מילת הקוד למלחמה. כיצד הוא נקלט על-ידי קברניטי המודיעין? הידיעה הראשונית הגיעה תחילה לידי רל"ש המוסד פרדי עיני, שהעיד בוועדת אגרנט: "לי היה נראה... חשוב ביותר, בשעתו לי היה נדמה שזו התרעה לפתיחה במלחמה. עוד לא קרה שיהיה לנו דבר מסוג זה". עיני העיר את צבי זמיר ולא חיכה לבוקר. כנראה הבין שזמיר לא קלט היטב את הדיווח. הוא טלפן אליו שוב כעבור חצי שעה. זמיר בתגובה סיפר לו שראש אמ"ן טלפן אליו ומסר לו על הכנות משפחות היועצים הרוסים לעזוב את סוריה. עיני הגיב: "הדבר משתלב יפה עם הדיווח שלו" (התרעת מילת הקוד של מרואן למלחמה). ואז התברר לו שבשיחה הראשונה שלהם ראש המוסד זמיר לא קלט בדיוק שמדובר בהתרעה למלחמה. עיני הבהיר לו זאת. עכשיו נוצרה ציפייה לידיעה משלימה. זמיר שוב דיבר עם זעירא. הוא אמר לו: "זוהי מלחמה. תאריך אין לנו כי (הרמז) אינו תאריך אבל זה Imminent" (כלומר, צפוי להתרחש בטווח הקרוב ביותר). זעירא הגיב: "זוהי מלחמה". זעירא העיד בוועדת אגרנט שלא ידע שהידיעה הראשונה כבר אומרת שמדובר במלחמה. 38 שנים אחרי, ציטטתי לו את מה שנכתב בדוח אגרנט, כאילו אמר בליל 4-5 באוקטובר ש"זוהי מלחמה". "כל האמירות האלה פשוט לא נכונות", הוא אומר היום. "לא היה ולא נברא. אם זמיר היה אומר לי שזו מלחמה הייתי מדווח 'מלחמה'. במקום זה אני אומר שהולך להיות משהו". זעירא פועל במטרה לסגור את המעגל המודיעיני. הפרשן הביטחוני אמיר אורן הביא ציטוט שלו מכמה שעות יותר מאוחר, בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר. זעירא אומר לדדו ודיין: "צביקה (צבי זמיר; א"ל) קיבל הלילה הודעה ממקורות שלו, וזה מקור טוב. הוא נתן התרעה שהולך להיות משהו, וביקש שצביקה יבוא אליו מיד לפגישה. יראה אותו הלילה בשעה 10. הכנו רשימת שאלות. הוסיף שלוח הזמנים שלו הוא כזה, שהלילה יראה את צביקה ואחר כך הוא נוסע לארץ אחרת, וביום ראשון רק יחזור למצרים. סאדאת יכול לעשות גם מלחמה בלעדיו". דיין מגיב: "בקלות. אני לא רוצה לומר שאפשר גם בלי צביקה". אפשר לקבוע כמעט בוודאות שמרואן לא למד שום דבר חדש בשעות שחלפו בטרם טס ללונדון לפגישה. הוא כנראה יכול היה לשגר אותה התרעה ששיגר זמיר כבר בלילה של מילת הקוד, ב-4-5 באוקטובר. ספק אם זה היה משנה את המוכנות של צה"ל, אבל זה היה מאפשר להפנים את ודאות המלחמה שתפרוץ "מחר" במקום "היום". "לא האמנתי לאשרף מרואן", אומר היום זעירא. "זה היה עוד כשהייתי בצבא, לא קיבלתי את דעתו, אבל לא חשבתי שהוא סוכן כפול".

היום קיים מידע האומר חד-משמעית שגם הסובייטים היו מודעים להכנות סאדאת למלחמה כבר בראשית אוגוסט. במברק של המודיעין האמריקני מקהיר ב-26 באוקטובר 73', יומיים לאחר תום המלחמה, נכתב: "סגן מנהל סוכנות טא"ס ליאו ידרשניקוב, החשוד כאיש המודיעין הסובייטי, סיפר לנו שסאדאת הגיע להחלטה לפתוח בפעולות איבה נגד ישראל בתחילת אוגוסט. ידרשניקוב אמר כי הסובייטים בדקו בקפדנות רבה את המידע שהיה ברשותם כדי לקבוע במדויק את יום קבלת ההכרעה שלו. הוא אמר שהשגרירות הסובייטית קיבלה אינדיקציות באוגוסט ובספטמבר שסאדאת מתכונן לקרב נוסף, אבל הם לא היו מסוגלים לחבר את הסימנים האלה לתמונה אחידה וברורה עד סוף ספטמבר. יתר על כן, השגרירות הסובייטית לא האמינה שחידוש המלחמה נמצא בסבירות כלשהי". על החשיבה המניפולטיבית של מזכיר המדינה קיסינג'ר מעיד קטע משיחה שניהל בקיץ שלפני המלחמה עם שגריר אירן בוושינגטון זאהדי. קיסינג'ר וזאהדי מדברים על משא-ומתן בין ישראל למצרים. "אין שאלה. הישראלים יהיו קשוחים", אומר קיסינג'ר. "הם לא רוצים לקבל שום דבר. אבל אני חושב שיש להם מרגל במצרים. אם הם ייסוגו 20 מייל, אין קו שאפשר להגן עליו - מדינית ואינטלקטואלית - יותר מהקו הנוכחי (על גדות התעלה). האינטרס שלנו הוא להתחיל בתהליך. שיהיה נושא מדויק שבנוגע לו אפשר יהיה לתמוך בערבים". ברשת התודעתית הישראלית שמור לאלי זעירא מקום מיוחד. היחס אליו מזכיר את היחס לאהוד ברק. שני אנשים מבריקים, כריזמטיים, שהיו דמויות מרכזיות בהתרחשויות היסטוריות טרגיות בתולדות המדינה. אך זעירא מסרב במפגיע לשאת על גבו את חטוטרת היגון. הוא לא מחצין את צלקות הטראומה. הוא כנראה האחרון מבין האלופים שהיו במוקד ההערכות וקבלת ההחלטות ערב מלחמת יום כיפור שעדיין מהלך בינינו. זעירא הצטייר לאורך השנים כמי שניסה להגן על עצמו יותר מדי, וסירב לבצע איזה מהלך של כפרה על חטאי יום כיפור. בעיני הציבור הישראלי גורודיש, שנשא על שכמו את הנטל החמור ביותר, הפך לדמות טרגית בכך שנדד למעבה הג'ונגלים באפריקה והסתובב כנשמה תועה שלא מצאה מנוח. דדו כיפר על מחדליו במנהיגות שגילה תוך כדי המלחמה, וזכה גם ללובי של רעים לדרך שהציגו אותו לאחר המלחמה בתור האביר שוועדת אגרנט עשתה לו עוול נורא. גולדה כיפרה על מחדליה בכך שהפכה בגופה לאנדרטה מהלכת לכל הטראומות וסבלות המלחמה; בכך שהלכה לפגוש את הלוחמים פנים אל פנים כדי להעניש את עצמה. דיין קיבל את מקומו בעצם העובדה שנתפס כמי שברגע מסוים בתוך המלחמה נשבר. ולאחר מכן בחזרתו לחיים הפוליטיים כאדריכל השלום עם מצרים. רק אלי זעירא סירב לצעוד בנתיב הייסורים שנועד לו. אך הוא תרם לציבור בכך שבזכותו אנחנו יודעים היום על מלחמת יום כיפור הרבה יותר.