בחנו את עצמכם: איזה משני השירים הבאים נכתב בידי משורר נחשב, ואיזה בידי חבר'ה-לצים מהאוניברסיטה, שעל בסיס סממנים בולטים, חיצוניים, של השיר שפכו את תוכנו ויצקו במקומו, בעשר דקות עבודה רצופת פרצי צחוק משוחרר, שיר של הבלים?
1.
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל באנשים.
הם אינם יודעים
שאני בהם מסתכל.
האם כך מסתכל בנו האל,
מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין,
מבלי שנישָאל?
אינני יודע.
יש דברים רבים שאני שואל.
לפי שעה
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל.
2.
את מבקרת במוזיאון.
תמונות על כל קיר.
בך איש לא מכיר
תלויות בדממה.
האם גם כשאין מהומה
הן צופות זו בזו, מדברות זו אל זו?
חללֵי שממה.
קשה לומר.
קץ האמנוּת, קץ הלוחמה.
בכל יום
אַת מבקרת במוזיאון,
צופָה דוֹממה.
ובכן, השיר הראשון הוא שיר ידוע למדי מאת נתן זך, והשיר השני הוא שיר-צללים של השיר הזה, פברוק מאת הפרופסור לפסיכולוגיה מיה בר-הלל ותלמידיה, שותפיה למחקר; ואם חשבתם שדווקא שיר מספר 2 הוא השיר האמיתי, אתם בחברה טובה: מתוך שלושים סטודנטים מחוגים שונים באוניברסיטה העברית שקיבלו את צמד השירים הזה לטעימה עיוורת והתבקשו לומר איזה מהם נכתב בידי משורר ידוע, 14 שיערו כמוכם.
עוד שבעה צמדי שירים כאלה הוגשו לקבוצות נבדקים נוספות, בנות כשלושים סטודנטים כל אחת; שירים של זך, של
יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ ושל
לאה גולדברג, וכנגדם שירי-צל שפוברקו לצורך המחקר. התוצאות היו דומות, לעתים אפילו גרועות יותר. כמעט תמיד סביב החצי-חצי, כלומר לא יותר מניחוש עיוור. שיר של משורר בכיר לעומת שיר דומה אך ריק מתוכן זה, מתברר, כמו עץ לעומת פלי.