ההורים לא אשמים

בעידן שבו עומד הילד במרכז העולם ומנהל את הבית, גישת שפר מציעה מהפך תודעתי, כמעט פרובוקטיבי. מנחות הגישה הזו אומרות להורים: תפסיקו להרגיש אשמים, ותוציאו לעצמכם מהראש את המחשבה שאתם הורסים את הילד. שמו של המרכז מקפל בתוכו שתי משמעויות: גם אמונה והבטחה שאפשר לשפר את הקשר הורים-ילדים, וגם מחווה לבלהה שפר, מי שפיתחה את הגישה שמנחיל המקום. שפר התבססה למעשה על גישת אדלר (שאותה למדה מפי תלמידו המובהק של אלפרד אדלר, פרופ' רודולף דרייקוס) ואף הייתה חלק מהקבוצה שהקימה את מכון אדלר, אך בשלב מסוים פרשה ממנו כיון שחשה שחסרה בו התפישה היהודית. שילוב התובנות היהודיות, לדברי תלמידותיה, הביא עומק נוסף לגישה ופיתח אותה למה שהיא היום. לפני כשלושים שנה פגשה יעל אליצור את שפר, בקורס שזו האחרונה לימדה במסגרת תנועת 'אמונה'. בתום ההכשרה החלה אליצור עצמה להנחות חוגי הורים על-פי תורתה של שפר. "עברתי את כל הארץ, החל ברמת הגולן וכלה בנצרים ובבאר-שבע", היא מספרת. "הרגשתי שאני לבדי מול כל העולם, והיה לי חשוב להעביר את הבשורה לכל בית בישראל. אני זוכרת שבנסיעות הארוכות גלגלתי בראש את מילות השיר 'טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה תהיינה לים'. בשיא שלי הצלחתי להגיע ל-75 אנשים בשבוע. היום יש כבר 40 מנחות פעילות לפי הגישה הזו, חלקן מעבירות ארבעה-חמישה חוגים בשבוע. לאט-לאט אני מתחילה לראות אגם". אחרי למעלה מעשרים שנות התרוצצות של אליצור ותלמידותיה, נפתחה במדרשת אמונה בירושלים תוכנית לימודים בת שלוש שנים, שבה מכשירים מנחות הורים לפי גישת אדלר-שפר. שישה מחזורים של מנחות כבר סיימו את לימודיהם ויצאו לעבוד בשטח. בימים אלה מיסדו בוגרות המדרשה את הפעילות במכון המכונה 'מרכז שפר', דרכו לומדים את הגישה מאות אנשים מדי שבוע - בחוגי הורים, בהרצאות, בסדנאות למורים ולגננות ובאתר אינטרנט. "ההתאגדות של המנחות באה להפיץ את המסר", מסבירה אליצור, שכמובן מהווה גם חלק מצוות התוכנית ב'אמונה'. "הן קיבלו הכשרה של שלוש שנים, והבינו שיש כאן בשורה גדולה. העולם נמצא כעת במצוקה ממשית. אנחנו שומעים כל הזמן על מקרי אלימות קשים, אנחנו יודעים מה קורה בבתי הספר, ואנחנו חסרי אונים. אבל יש פתרון. אפשר לטפל בזה. המרכז לא רק פותח חוגים למעוניינים, אלא גם מספק מרצים לבתי ספר ולגנים, לטיפות חלב ולכל מי שמעוניין לשמוע". להבדיל ממה שהתרגלנו אליו בעידן הפסיכולוגיה המודרנית, גישת שפר אינה גישה טיפולית. "מנחת הורים שלנו לא באה לפתור לאנשים בעיות", אומרת אליצור. "היא באה ללמד הסתכלות אחרת על הדינמיקה בין הורים לילדים. כדי לשנות את המצב צריך לשנות את הדינמיקה, ומספיק שצד אחד יעשה זאת כדי שהיא תשתנה באופן יסודי". שנים רבות לפני שפרופ' חיים עומר הביא לעולם את בשורת שיקום הסמכות ההורית, העוסקים בגישת שפר כבר דיברו על הסוגיה. "היה ברור לנו שזאת הבעיה המרכזית של הדור, ומטרת החוגים הייתה להחזיר להורים את הסמכות", אומרת אליצור. "במהלך השנים הפירמידה של העולם התהפכה. בעולם מתוקן, כשילד בא לעולם הוא מצטרף לסדר הקיים. יש משמעות לכך שהוא זה שמצטרף לעולם הקיים, כי אז ההיררכיה ברורה. בראש הפירמידה נמצא בורא העולם, ואחר כך עולם המבוגרים שלתוכו נולד הילד. "התרבות המערבית הפכה את הפירמידה. היום, כמו בשיר של שלמה ארצי, מלך העולם הוא הילד. במקום שהוא יישא עיניו למעלה, הוא הפך להיות המרכז שכולם מסתכלים אליו. מכאן מתחילות כל הרעות החולות. המסר שלנו לילד צריך להיות 'בוא ותצטרף לעולם שלנו. אנחנו נכשיר אותך להיות בוגר, נכשיר אותך לחיים'. במקום זה, אנחנו משתחווים לו. הוא במרכז, ואנחנו משרתים אותו. אחר כך אנחנו לא מבינים מדוע הוא לא משתף איתנו פעולה ולא שומע בקולנו, אבל הרי לא הכנו אותו לזה; להפך, הרגלנו אותו שאנחנו שומעים בקולו".

איך ילד קטן כל כך מצליח להוציא מאיתנו את ההתנהגות הזו?

"הילד רוצה להיות שייך. הוא רוצה להרגיש חלק ממשהו. ואז יש לו שתי אפשרויות - או שהוא מצטרף אל אימא, או שאימא תצטרף אליו. העולם המודרני מוביל אותנו ללכת לפי 'הצרכים' של הילד, ואנחנו כבר לא מאמינים בכוחות של הילד. התרגלנו לחשוב שהוא חלש ומסכן וחייבים לעזור לו. לכן כל העולם מתכופף אליו, והוא לא יודע איך להצטרף".

אם חלק מהמסרים נשמעים לכם מוכרים, אולי נתקלתם בהם בסדרה 'סופר נני', שבה מיכל דליות מלמדת הורים כיצד לשקם את סמכותם ואת מערכת היחסים עם ילדיהם. ובכל זאת, דליות, שאף עמדה בראש מכון אדלר למשך תקופה מסוימת, היא לא ממש הגורו של נשות שפר. "התוכנית הזו היא אסון", אומרת אליצור. "היא אומנם מתבססת על גישת אדלר, אבל גם היא הצטרפה לאופנה של אלה שעושים כל הזמן נו-נו-נו להורים ומעמיסים עליהם רגשות אשם. ראיתי שני פרקים ולא יכולתי יותר. רתחתי ממש. היא אמורה לתת מענה להורים, ובמקום זה היא מראה לנגד המצלמות כמה ההורים לא בסדר ואיזה נזק הם עושים לילדים. ואנחנו הרי מדגישים את ההפך: אין הורים לא טובים. הורים לא עושים נזקים לילדים. הורות היא לא עניין מותנה". הפרק שהקפיץ את אליצור היה הראשון בסדרה. "היא באה למשפחה עם כזו התנשאות, ועם הפרצוף הזה שלה - נוזפת בהם, מביישת אותם, ממלאת אותם רגשי אשמה, ולא מרפה עד שהיא מביאה את האבא לבכות בשידור, כי הנה עכשיו הוא מבין איזה נזק עשה לילד. במקום לתמוך בהורים ולחזק את הסמכות שלהם, היא מציגה אותם כמקור הבעיה. "התוכנית הרי עוברת עריכה, ומה שאנחנו רואים נחתך מתוך שעות רבות של צילומים. צילמו המון זמן, והשאירו לנו רק את הרגעים הכי מביכים. הם צירפו את כל הקטעים שיוצרים תמונת מצב נוראה, כאילו כל מה שההורים עושים אלה רק טעויות. הרי ברור שזה לא המצב ולא ככה נראים החיים של בני המשפחה, אבל מגמת העריכה היא להציג אותם בצורה נוראית, מעמדת התנשאות איומה. באופן הזה שום בעיה לא יכולה להיפתר, רק להחמיר". בפרק שעליו מדברת אליצור, מציעה דליות לאב שישחק עם הילדים כשהוא חוזר הביתה. "האבא מצולם כשהוא חוזר עייף מהעבודה. הוא יורד על הברכיים, כולם רוכבים על גבו כאילו הוא חמור, וסופר נני צוהלת. היא הצליחה להוריד אותו על ארבע לטובת הילדים. בעיניי, אין סמלי מזה למה שהפכו את ההורים בעידן שלנו".

בגישת שפר לא מתעכבים על הסיבות שהביאו את הילד לנהוג כך או אחרת, אלא בודקים מה הוא משיג מההתנהגות שלו. בשונה מהתפישה הפרוידיאנית - המניחה שכל מעשינו הם תוצאה של אירועים מעברנו - גישת שפר-אדלר רואה בהתנהגות של מבוגרים ושל ילדים התנהגות מטרתית. אם לילד יש בעיות הרטבה, ההורים לא אמורים לחפש מה הביא אותו למצבו ועל הדרך לצבור עוד קצת רגשות אשמה, אלא לבדוק מה הוא משיג דרך זה. בדרך כלל הילד משיג אחת משתי מטרות: או תשומת לב מופרזת, או חוסר אונים ותחושת כישלון של ההורים. מה זה נותן לו? אליצור מסבירה שזו הדרך של הילד להשתייך להוריו, בעולם שבו לא מציעים לו להשתייך בדרך של הצטרפות ושיתוף פעולה. הרצון הזה יכול לבוא בצורת הרטבת לילה, אלימות בבית הספר או מחלות חוזרות. כאמור, גם דאגת יתר להורים יכולה לבטא את ההשתייכות - אבל קיימת גם אפשרות הפוכה. מיכל זיגדון, מנחה בגישה באזור גוש עציון, מספרת על אם שקיבלה מבתה בת-העשרה תחושה כי היא, האימא, כלל לא חשובה לה. הבת פיתחה התעסקות יתר בחברותיה, הרבתה להסתגר בחדרה, ואמה הרגישה מחוקה, כאילו הילדה לא רואה אותה כאדם אלא רק כממלאת פונקציות עבורה - כספומט, מכבסה ושירותי הסעדה. "במהלך הסדנה היא הבינה את הדינמיקה בינה ובין הילדה", אומרת זיגדון. "היא גם הבינה שאין טעם לדבר על זה עם בתה, כי הילדה לא מודעת למציאות שהיא יוצרת".

מדובר בבת-עשרה, איך היא לא מודעת למציאות שסביבה?

"בגישה שלנו, ההתנהגות של ילד נועדה להשיג משהו מהוריו, אבל הוא עצמו לא מודע למטרות שלו. ההתנהגות של הילדה עבדה על הנקודות הרגישות של האם. היא ערערה את הביטחון ביכולות האימהיות שלה, מילאה אותה במחשבות כמו: אני לא אימא מספיק טובה, איך הצלחתי לגדל כזאת ילדה כפוית טובה, איך נכשלתי. עם שאר הילדים הייתה לה הצלחה מסחררת, אבל הילדה הספציפית הזאת הצליחה למחוק אותה. בעזרת הרבה עבודה, ועם תמיכה של הקבוצה, נוצר השינוי". "כשהאימא מבינה את הטנגו של 'אני מוחק ואת נמחקת', כל המערכת משתנה", מוסיפה זלוטניק. "הדינמיקה משתנה וקצב הטנגו משתנה גם הוא".

איך גישת שפר מנטרלת מאבקי הורה-ילד מבלי ליצור ניכור?

"במקומות שיש בהם מאבק, אנחנו לא מלמדים איך לנצח, אלא איך לצאת ממנו. הורים מגלים שהם יכולים לחולל שינויים מופלגים, ולעשות זאת בשיא הרכות והשלווה. כשאדם בטוח בסמכותו, הוא לא צריך להפעיל כוח. ברגע שאימא יוצאת מהמאבק, נוצרת דינמיקה חדשה; במקום שהיא תצטרף אל הילד, הוא מצטרף אליה ומוצא את מקומו במשפחה בדרכים נכונות יותר". לא תמיד הדינמיקה המוטעית קשורה למאבק. אחת המשתתפות בסדנאות העלתה בפני זלוטניק בעיה מציקה: הילד שלה נהג להירדם תוך כדי שהוא שותה בקבוק שוקו, והיא מחבקת אותו. "כך היה כל לילה", מספרת זלוטניק. "לא היה לה טוב שהוא שותה כך, והיא לא הצליחה לשכנע אותו לוותר על ההרגל. כשביררנו יותר לעומק מה קורה, הבנו שמצד אחד היא רוצה שהילד יוותר על השוקו והשינה בחיבוק, ומצד שני היא חשה שיהיה בכך ויתור על האימהות והנתינה. אמרתי לה שהיא צריכה להחליט, והיא לא הצליחה. שאלתי אותה 'איך את רוצה שיתייחסו אלייך, כגדולה ונותנת או אחרת?', והיא אמרה שהיא חייבת להיות במצב של נותנת. "זה היה תהליך מרגש, כי אותה אם הבינה שהיא עושה מה שטוב לה, ובכך היא לא מאפשרת לילד לצמוח ולגדול. אנחנו מלמדים שהנתינה הכי גדולה של אימא היא בהצמחת הילד. נדמה לנו שחיבוק הדוב הוא נתינה גדולה; למעשה זו נתינה קלה במובן זה שהיא נותנת סיפוק גדול, אבל רק כשנותנים לילד הזדמנות, הוא יכול לצמוח".

"נדמה לנו בטעות שאנחנו מחנכים אותם, אבל האמת היא הפוכה", אומרת אביגיל קדוש, תושבת בית-מאיר ומנחה במרכז שפר. "הילדים מפעילים אותנו, ואנחנו על תקן מגיבים. כשהילד מפעיל אותי, אני לא באמת מחנכת אותו. תפקידנו כהורים הוא להפוך את הסדר ולהוביל אותם". באחד המקרים הקיצוניים שהגיעו אל קדוש, התפישה השגויה של יחסי הורים וילדים כמעט נגמרה באשפוז פסיכיאטרי של ילדה בת 11. הדאגה של אותה ילדה להוריה התפתחה לממדים בלתי אפשריים. "היא התקשרה אליהם אלף פעם ביום, ולא רצתה לצאת מהבית כי 'היא דואגת להורים'", מספרת קדוש. "זה הגיע לכך שאימא שלה ישבה איתה בכיתה במשך חודש וחצי, והמצב רק החמיר. בשלב מסוים האם נשברה. כשהתחילו לדבר איתם על אבחון פסיכיאטרי, היא החליטה לנסות קודם את החוג והגיעה אליי. משהו בתוכה אמר לה שהכיוון שמציעה המערכת אינו נכון. "הראיתי להורים כמה תגובות הילדה מצליחה להוציא מהם. האם סיפרה שהיא מרגישה שהילדה מחזיקה אותה צמוד אליה, עם חבל בצוואר. תמיד היא עם סלולרי, כדי שהילדה תדע איפה היא. גם בין ההורים נוצרו מריבות, כי האבא ריחם על הילדה וכעס על האימא, והיא מצדה כעסה על האבא שמרחם". קדוש מספרת כי ראשית כול, הביאה את בני הזוג להבנה שהילדה היא זו שמרוויחה מהסיטואציה. "הראיתי להם את הדינמיקה ביניהם, והם הגיעו למסקנה שצריך לשבור את המעגל. השאלה הייתה איך. שאלתי את האימא למה אינה עובדת, והיא ענתה שהיא לא יכולה, כי היא צריכה להיות צמודה לילדה. ברור היה שכאן המפתח לשינוי. כשהאם יצאה לעבוד, המעגל נשבר. "הילדה נשארה לבד בבית, אבל בינתיים התנהגותה רק החמירה. היא לא רצתה לפגוש חברות ולא יצאה מפתח ביתה. אחרי שבועיים התקשרה אליי האם מבוהלת, ואמרה שמאז שהייתה אצלי המצב רק החמיר. יכולתי ליפול לתוך מערכת הלחצים הזאת, אבל שאלתי אותה מה האלטרנטיבה שיש לה. האמת היא שלא הייתה כזו. אמרתי לאם שתיתן אמון בבת ובכוחות שלה. הילדה לא רוצה להתנהג אחרת, כי היא נכנסה למערכת של התנהגות מוטעית, ועדיין הייתה לה אפשרות להכניע את ההורים. עודדתי את האם להחזיק מעמד, לתת בבת שלה אמון למרות ההידרדרות, ולהאמין שבתוך תוכה יש ילדה שרוצה ויכולה להתנהג אחרת". האם השתכנעה. עוד שבוע עבר ועוד שבוע, ולקראת סופו חל פתאום השינוי. בבוקר אחד לקחה הילדה את התיק והלכה לבית הספר. "הכול הסתדר כאילו לא היו דברים מעולם", מספרת קדוש.

ככה פתאום? כמו במטה קסם?

"הסיפור הזה הוא סיפור של אמון. באחת הסדנאות שאלו אותי עד מתי לתת אמון בילדים שאינם משתפים פעולה. אמרתי שזו לא שאלה של עד מתי, כי אמון אמיתי לא מוגבל בזמן. הורה צריך לוותר על הרצון לקבל תוצאות, ורק אז יהיה מדובר באמון אמיתי. פירושו של אמון הוא לדעת שגם אם הילד מפגין התנהגות מוטעית, בתוכו הוא רוצה לשתף פעולה". "זו לא שיטת קסמים", מדגישה אליצור, "אבל מי שמבין את הדינמיקה שמאחוריה, זה יכול לקרות לו בבת אחת. כשאימא משנה תפישה, קורים כביכול קסמים. כדי שלא יהיו לך רק נסים קטנים פה ושם, אלא שינוי ממשי בדינמיקה בבית, צריך לעבוד קשה ולשנות גישה. בחוג לומדים איך לגרום לילד להרגיש שייך דרך שיתוף פעולה איתנו, ולא דרך זה שהוא גורר אותנו אליו. ואז באמת קורים נסים, שבעצם הם הטבע העולם. רק לנו זה נראה קסם".

"אנחנו מדברות על גישה ולא על שיטה", מציינת המנחה יעל זלוטניק. "אנחנו גם לא 'מטפלות', כי בחולים מטפלים, ואני לא רואה בילדים ובהורים שמגיעים אליי חולים. הילדים בסך הכול 'משתייכים' בדרך מוטעית".

ההבדל הוא לא רק סמנטי? מה בין לראות את הילדים כחולים לבין לראות אותם כטועים?

"אני לא נותנת תרופות ולא מטפלת בילד. התפישה שלי אומרת שאני צריכה להנחות את ההורה איך להביא את הילד להשתייך בדרך של שיתוף פעולה ושותפות, ולא דרך מאבק כוח או התמכרות לתשומת לב. אין פה כישלון או הפרעה או מחלה, אלא טעות בדרך, וצריך להראות את הנתיב הנכון". זלוטניק, תושבת מצפה-נטופה, הגיעה לחוג של אליצור לפני למעלה מעשרים שנה. "היו לי אז שלושה ילדים ותינוק", מספרת זלוטניק. "בעלי רצה לנסוע להשתלם בחו"ל, ואני אמרתי שאני מתביישת לנסוע, בגלל הילדים. התביישתי בהתנהגות שלהם. שמענו על החוג והגענו לבית הספר להורים של בלהה שפר, שיעל הנחתה בו. החוג שינה לי את החיים מהקצה לקצה. זה היה גם שינוי מיידי, וגם שינוי בתפישת העולם לגבי ההורות. אחריו ידעתי שהנחיית הורים היא הייעוד שלי". לפני תשע שנים, כשאליצור פתחה את הקורס במדרשת אמונה, זלוטניק נקראה לדגל. הפעם היא הגיעה ללימודי הנחיה כבעלת פרספקטיבה של שנים. "כששני הגדולים שלי היו בישיבה התיכונית, ראש הישיבה אמר לבעלי שנדיר לראות שני אחים עם כזאת אחווה ביניהם. למקום הזה כיוונתי כשלמדתי בחוג. לא חיפשתי פתרון מיידי, רציתי מפתח. לא מדובר בפטנטים אלא בתובנות עומק, בהסתכלות חדשה על הסיטואציה. פתרון הבעיה מגיע כתוצאה מההסתכלות השונה". אז איך משנים גישה? אליצור אומרת שקודם כול, מפסיקים להרגיש אשמים. "בעידן שלנו כל הורה הוא בחזקת אשם, עד שלא יוכח אחרת. אני פותחת כל סדנה בשאלה 'מי חש רגשי אשמה?'. גם אם אני עומדת מול 500 הורים, כל ההורים יצביעו. הכניסו לנו לראש שאנחנו עושים כל כך הרבה שגיאות כהורים ורק יכולים להזיק, עד שהיום כבר יש אנשים שלא מביאים ילדים לעולם, כי הם מרגישים שלא יוכלו לספק את כל הצרכים שלהם. ומי שמרגיש אשם, מאבד את הסמכות. הילדים היום חוגגים על רגשי האשמה האלו".

אין הורים שחסרים את הכישורים להעניק לילד חום ואהבה, לשים לו גבולות?

"אני חוטפת פריחה מהמושג 'חום ואהבה'. כשאני שומעת אותו, אני מיד שואלת כמה ובאיזו טמפרטורה. הביטוי התמים הזה הוא אחד הכלים הכי אכזריים לעורר בהורים רגשות אשמה. אין התניה להורות; כל מי שאלוהים נתן לו להיות הורה מסוגל להיות הורה, בלי תנאים. אני מתנגדת גם למושג 'גבולות'; גבולות שמים כשיש מלחמה. אם את משתמשת במילה הזו, זה כבר אומר שמישהו פה מכופף מישהו אחר".

אז מה תפקיד ההורה?

"הורה צריך להכין את בנו לעולם. הגמרא אומרת שהאב חייב ללמד את בנו תורה, להשיאו אישה וללמדו אומנות. במושגים חילוניים, פירוש הדבר שאדם צריך ללמד את בנו כללי מותר ואסור, ולהכשיר אותו להקים משפחה ולפרנס אותה. כלומר, ללמד אותו להשתייך לחברה האנושית בדרך של שיתוף פעולה. זה תפקיד ההורה". כדי להביא לשינוי הדינמיקה בבית, לא מספיק שההורה יידע מה הוא רוצה, הוא צריך גם להאמין בסמכותו. "בפגישות עם הורים אני שואלת למי יש ילד שלא תולה את התיק במקום כשהוא חוזר מבית הספר. כולם מרימים אצבע. אני פונה לאחת האימהות ושואלת כמה פעמים ביקשה מהילד שישים את התיק במקום. היא עונה: אלף. אם מדובר בקבוצה דתית, אני שואלת אחר כך למי יש ילד שאוכל קורנפלקס עם חלב בקערה בשרית. אף אחד לא מצביע. אני חוזרת לאותה אם ושואלת: כמה פעמים ביקשת שלא יאכלו חלב בכלים בשריים? היא עונה: אף פעם לא. "איך זה קורה? מתברר שהכול בראש שלנו, ההורים. כשאנחנו משוכנעים בסמכות שלנו, כמו בנושא שבת או כשרות, לא צריך אפילו להגיד. אנחנו הרי לא נרשה לילד לראות טלוויזיה בשבת או להדליק אור 'רק הפעם ודי'. הילד יודע את זה בלי שנגיד לו מילה. אבל כשזה מגיע לדברים אחרים, אנחנו מוצאים אלף תירוצים למה לא לדרוש מהילד כלום - כי כמה פעמים אפשר להגיד לו לא, כי הוא מסכן, כי חבל לריב. תירוצים".