"הלוחמה המשפטית היא האיום הגדול ביותר על ישראל"

כל התסבוכת הזאת תוצג במלואה בעוד כמה שבועות בבית המשפט העליון של ארה"ב. זה, בניגוד למקבילו הישראלי, מלקט בפינצטה את התיקים המובחרים והבודדים הנידונים בו מדי שנה (השיעור הממוצע של התיקים המתקבלים הוא כאחוז אחד מכלל הפניות). הממשל האמריקני ביקש משופטי בית המשפט העליון שלא לדון כלל בתיק זיבוטפסקי, אך ספג מהלומה כשאלה החליטו שהדיון יתקיים ואף יעסוק בכל ההיבטים הנרחבים של הסוגיה, ובכלל זה השאלה המהדהדת האם המנדט לעיצוב מדיניות החוץ האמריקנית מסור לנשיא או שמא לקונגרס. אין דרך לצפות מה יחליטו השופטים, ואולם גם במקרה של הפסד, כבר עתה ברור ש'זיבוטפסקי קייס' מסמן רגע מהפך במלחמה המשפטית נגד ישראל. כי זיבוטפסקי לא לבד. את תהליך הערעור שלו, מתוך מסירות לנושא, מוביל המשפטן האמריקני הבולט נתן לוין, שייצג בעבר שורה של בכירים אמריקנים, ביניהם הנשיא ריצ'רד ניקסון והחיפושית ג'ון לנון. את החיפוי המשפטי, האידיאולוגי והתקשורתי מעניק לו 'פרויקט הלוחמה המשפטית' ('Lawfare Project'), ארגון-גג בינלאומי שנאבק ב"קמפיין הבינלאומי לעיוות השיטה המערבית", כפי שמגדירה זאת הפרקליטה המבריקה שניצבת בראשו, ברוק גולדסטיין. בשמיעה ראשונה המילים הללו אולי נשמעות מנופחות, אולם אחרי עשר דקות האזנה לאישיות הכובשת של גולדסטיין, מתבהרת תמונת המערכה שרבים מאיתנו מזהים עמה בתחושת בטן אך לא תמיד יודעים לנסח. "יש קונפדרציה של כוחות בינלאומיים שעושה יד אחת כדי להרוס מבפנים את הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, כפי שהכרנו אותה לאורך עשרות שנים. ארגוני זכויות האדם שתוקפים את ישראל ואת ארה"ב אבל לא את המשטרים הערביים הברוטליים; תנועת החרם על ישראל; ארגוני ה-NGO שמגבילים את המערב במלחמה בטרור; הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים שמאיימים על מי שחושף את ההתעללות הפנימית שמתרחשת בעולם המוסלמי; הקבוצות הליברליות הקיצוניות שתוקפות באופן שיטתי את המערב אבל לעולם לא את מדינות ערב; האוניברסיטאות שמקבלות מימון נדיב ממדינות ערב ולכן משתיקות מי שמבקר את הקו הבעייתי שהן נוקטות. עד היום המערב לא קם להגן על עצמו ועל ערכיו. אנו מתחילים את השינוי".

שבוע האירועים הגדוש בעצרת האו"ם סיפק ל'מרכז התקשורת האסטרטגי' הרבה מאוד עבודה. המהלך הפלשתיני הרי נועד בעיקר לצורכי תעמולה, והתבסס על הרבה מאוד דיסאינפורמציה. אוסטרוב וכהן, כבר בשבועות שקדמו לעצרת, העבירו לנמעניהם את מקסימום המידע על מניעי הפלשתינים ועל כישלונם הצפוי. הם ענו על השאלות הטריוויאליות ביותר, שאפילו בישראל לא תמיד נידונו. למשל, "מה רוצה ישראל, מה רוצים הפלשתינים, מהי עמדת אמריקה ומה ההבדל בין עצרת האו"ם למועצת הביטחון". הונליין, שכאמור מפקח מלמעלה על פעילות המרכז האסטרטגי, היה בין אלה שהעריכו כבר לפני חצי שנה שהפלשתינים ייכשלו. יותר מפעם אחת לאורך התקופה הרים גבה לנוכח אופי הסיקור של האירועים הצפויים בתקשורת הישראלית. "הדבר שא-לוהים נתן לנו הוא אחדות. 'כאיש אחד בלב אחד'. 'לך כנוס את כל היהודים', בדגש על המילה 'כל'. לכן אני עומד בראש ארגון-גג ולכן הפעולה הראשונה שעשינו בהקמת מרכז התקשורת הייתה תיאום בין כל הארגונים הרלוונטיים כדי שהמסר יהיה אחיד. אני מאמין בכלל ישראל, כי היחד שלנו חזק יותר מהפרטים. כשנלך ביחד נצליח".

גולדסטיין החלה לפני כשנה בטוויית רשת קשרים בינלאומית שתשיב מלחמה שערה. למקרה זיבוטפסקי למשל צירפה את עורך הדין הניו-יורקי, מייקל שוורץ. זה ביקש וקיבל בשם 'פרויקט הלוחמה המשפטית' מעמד של 'ידיד בית המשפט', וכך יתאפשר לו להציג את טיעוניו בסוגיה. גולדסטיין עצמה ניצלה את הבמות התקשורתיות שעומדות לרשותה ב'פוקס ניוז' ובמקומות אחרים כדי לתקוף את מחלקת המדינה על סירובה להכיר בירושלים כבירת ישראל, בניגוד לחוק הקונגרס. "כאשר אויבי ארצות הברית מנצלים נגדה את הלוחמה המשפטית, אחת ההגנות החשובות שהם נעזרים בה היא מחויבות העם הזה לשלטון החוק. אנו התגייסנו כדי לתמוך בזיבוטפסקי משום שמחלקת המדינה פועלת בניגוד לחוק כאשר היא מסרבת לרשום את ישראל כארץ הולדתו. מגיעה לו הגנה על זכויותיו". מבחינת כישוריה נראה שגולדסטיין יכולה הייתה להתברג בצמרת עולם המשפט האמריקני, אך ניסיון החיים האישי שלה הוביל אותה לבחור בקריירה אידיאליסטית משהו. משרדה ממוקם בלב אזור העסקים של מנהטן. הארגון שלה, שפועל שלא למטרות רווח, כולל שניים וחצי עובדים בשכר, כמה חוקרים במשרה חלקית ולא מעט מתנדבים. לפני חמש שנים יצרה את הסרט הדוקומנטרי 'כך עושים מרטיר', המתעד כיצד ארגוני הטרור מנצלים נערים צעירים כדי להפוך אותם למחבלים מתאבדים. הסרט אומנם זכה בכמה פרסים יוקרתיים ואף הוקרן בבימות ברחבי העולם, אך רשתות הטלוויזיה הגדולות סירבו לשדר אותו, על-אף שכלל ראיונות בלעדיים וראשונים מסוגם עם נערים-מתאבדים שלא ביצעו את זממם. גולדסטיין, אז פרקליטה למען זכויות אדם, חשה שכוחות גדולים חוסמים את המסר שלה. "התחלתי לדבר על איסלאם ועל שיטות של הפחדה ואז ראיתי שכל מי שאומר דברים ברוח זו נתבע בבית משפט", היא מספרת. היא מפנה לרשימה ארוכה של אישים וארגונים, החל בחירט וילדרס והמשך בחברי קונגרס, בעיתונים ובתחנות טלוויזיה, בארגונים פרטיים למאבק בטרור, בקציני משטרה, באנשי FBI וכמובן בסופרים, בכותבי בלוגים ובבעלי טורים שנאלצו להתגונן בבתי משפט במערב מפני האשמות באסלאמופוביה או בפגיעה בחופש הדת כיוון שקישרו בין איסלאם לטרור. "בעוד הזרוע האלימה של התנועה האיסלאמית הקיצונית מנסה להשתיק את חופש הדיבור באלימות, כמו בשריפת המכוניות לאחר פרשת הקריקטורות הדניות של מוחמד, ברצח הבמאי תיאו ואן-גוך או באילוץ הוגים כגון וופא סולטן לרדת למחתרת - הזרוע החוקית של התנועה מתמרנת במיומנות במערכות המשפט של המערב, כדי לתבוע את מבקריה ולהשתיקם. יש כאן מאמץ מכוון, גם של הליגה הערבית, ליצור מניפולציה על השיטה המערבית. הם למעשה מגייסים את השיטה המערבית כדי לפגוע בה עצמה", מסבירה גולדסטיין. לישראל שמור מקום מרכזי בסדר היום של גולדסטיין. לא רק בגלל שהיא תומכת בישראל, אלא בעיקר מפני שידידתה הקטנה של אמריקה במזרח הקרוב נמצאת להבנתה בחזית המערכה הזאת. "אותן שיטות משפטיות שמופעלות נגד ישראל ננקטות אחר כך נגד ארה"ב ונגד מדינות מערביות נוספות. בתחילה מגישים תביעות נגד מנהיגים ישראלים שנאבקים בטרור בטענה שהם פושעי מלחמה, ואחר כך תובעים את טוני בלייר ואת ג'ורג' בוש באותן האשמות. תופעות כמו דוח גולדסטון, או שימוש באו"ם נגד ישראל, מופנות בהמשך הדרך נגד ארה"ב. הנה, לאחר חיסול אוסמה בן-לאדן כבר היו שאלות ותהיות מדוע החיילים הרגו אותו ולא לקחו אותו בשבי. לכן, מה שקורה לישראל משפיע על כלל הלוחמה בטרור ברחבי העולם". אחרי שזיהתה את הבעיה, גולדסטיין פתחה במלחמת-נגד. היא הקימה רשת פרקליטים ומשפטנים שתומכים בקו של 'פרויקט הלוחמה המשפטית', בעיקר מארה"ב, מקנדה ומבריטניה. בעיר מושבה, ניו-יורק, הגישה תביעה נגד תנועת ה-BDS להחרמת ישראל בנימוק שהחרם מנוגד לחוק המקומי. במקרה אחר איימה בתביעה משפטית על קמפוסים שבהם נאסף כסף למען משט המרמרה השני, כיוון שארגון IHH מוכר כארגון טרור. האיום עזר ואיסוף הכסף נעצר. עם זאת, עיקר הפעילות שלה מכוון לתקשורת ולמילייה המשפטי - לא פחות מאשר לבתי המשפט - שכן המערכה היא על דעת הקהל. מהסיבה הזאת הארגון שלה יוזם הופעות תכופות במדיה וגם מפיק חוות דעת משפטיות שנועדו להגן על הערכים המקוריים של העולם המערבי. הקרב של גולדסטיין אינו קל. אין לה כסף רב או משאבי כוח אדם רבים. היא מזכירה את עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר ואת ד"ר רחל ארנפלד כנשים אמיצות נוספות שנאבקות למען אותה מטרה. ישנם כמובן גם שמות מפורסמים יותר כמו ארווין קוטלר ואלן דרשוביץ. גם לה ברור שהיא רק בתחילת הדרך ושעיקר המערכה עוד לפניה. לישראלים היא אומרת: "הלוחמה המשפטית היא כיום האיום הגדול ביותר על ישראל. אויבי ישראל יודעים שלא ינצחו בכוח ולכן הם מנסים להכריע אותה על-ידי דה-לגיטימציה. כך מתחילה כל שואה", היא קובעת נחרצות, "קודם כול עושים רצח אופי לקורבנות. רק אחר כך, כשדמם הותר, הורגים אותם. זה קרה בשואה, ברצח העם בדרפור ובמקומות נוספים. "הישראלים חייבים להתייחס למה שאומרים עליהם מכיוון שהנושא הזה הוא תחום חדש של המלחמה העתידית נגדם. הם מתעללים בשיטה המערבית כדי לעוות אותה מבפנים, ובושה שאנו שותקים. אני שואלת: איפה כל עורכי הדין היהודים המפורסמים? מדוע הם שותקים? האם אנו הצד הצודק או לא? אם כן, מדוע אנו נותנים לאויבי ארה"ב וישראל להמשיך בדרך הזאת? "מדוע אנו מאפשרים להם להרוס את ארגוני זכויות האדם ואת הקמפוסים והאוניברסיטאות שלנו? מדוע איש אינו מוחה על הרג המוני של מוסלמים בידי מוסלמים באפגניסטן ובמקומות נוספים? מדוע מאפשרים להם לרמות הורים של ילדים מוסלמים הנשלחים להתאבד ואיש אינו פוצה פה? מדוע הארגונים האלה לא מדווחים על רצח והתעללות בילדים בכל רחבי העולם המוסלמי? כולם משתתפים בהטיה הזאת בגלל הכסף שהם מקבלים מהעולם הערבי, ולכן הם שותקים. הם מפחדים להיקרא אסלאמופובים. אבל אם ניתן להם להמשיך בדרך הזאת אין עתיד לזכויות האדם, אין עתיד למשפט הבינלאומי ואין עתיד לאו"ם שנוסד למען הערכים האלה אך כבר היום הוא חלק מהחד-צדדיות הקיימת".

מי שהביא את ברוק גולדסטיין לתפקיד, שכר בעבורה משרדים והשיג מימון הוא מלקולם הונליין, יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. בישראל נוהגים לתייג אנשים מסוגו של הונליין כעסקנים יהודים משועממים עם תואר מפוצץ - אך יש פער עצום בין הדימוי השלילי הזה למציאות. הונליין, כמו מנהיגים יהודים אחרים, מתפקד כבר שנים כזרועה הארוכה של ישראל למשימות מורכבות. מעמדה של ישראל בארה"ב ובמדינות נוספות לא היה איתן כל כך ללא אנשים מסוגו. בחצי השנה האחרונה למשל קיים מאות פגישות עם שגרירי מדינות היושבים במטה האו"ם בניו-יורק או בבירת ארה"ב וושינגטון כדי להסביר להם את המשמעויות הגלובליות החמורות של המהלך הפלשתיני החד-צדדי. העובדה שהשגרירים פותחים לפניו דלתות מעידה על החשיבות שמייחסים לדבריו. מה גם שלא מדובר במדינות זוטרות. משגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס, ועד שגרירי רוסיה, גרמניה, צרפת ומדינות רבות אחרות - כולם נועדו עם הונליין. גם עם אובמה ישב יותר מפעם אחת. נפגשנו במשרדו בשדרה השלישית בעיצומו של אותו שבוע הסוער באו"ם. להונליין טרוט העיניים המתין ערב שלם של סעודות חגיגיות לכבוד השרים הישראלים המציפים את העיר. "אני לא ישן כבר שבוע, ואתה יכול לנחש למה", הוא הודה בגילוי לב. שעות אחדות קודם לפגישתנו נתן אובמה את הנאום הציוני הראשון שלו מעל בימת האו"ם, והונליין היה מרוצה יחסית. "כבר לאחר נאום קהיר אמרתי לו שאלה הדברים שעליו להשמיע", אמר. לטעמו הנשיא צריך ללכת עוד כברת דרך ארוכה כדי שאפשר יהיה להיות בטוחים שאכן שינה גישה. השיחות עם האירופים עוררו אצלו אכזבה עמוקה. "הן אומנם מתכחשות לכך, אך מדינות רבות באירופה נופלות למלכודת הדה-לגיטימציה לישראל. זה פוגע לא רק בישראל אלא גם ביהודים שחיים בקרבן. ההתנחלויות בכלל הפכו לנושא מעורר הסתה שאי-אפשר להשמיע בו קול", הוא קובע. יש לו בטן מלאה על מנהיגים ישראלים שמשמיעים הצהרות ביקורתיות נגד מדינתם - למשל לבני או ברק - בלי לקחת בחשבון את הנזק הבינלאומי שהם עצמם גורמים בהבל פה. "אנשים צריכים לקחת בחשבון איך תיראה הביקורת, כיצד תישמע ומה יהיו תוצאותיה. לגבי ההתנחלויות, יש הרבה אי-הבנה וחוסר ידיעה. מה שצריך לעשות הוא להציג את המדיניות באופן ברור יותר. לפעמים זה מתסכל, אבל אין מנוס מלחנך את האנשים ולהסביר להם שוב ושוב ושוב". הונליין מנסה להגשים בעצמו את הדברים שהוא מדבר עליהם. בצד קידום הלוחמה המשפטית הקים בחודשים האחרונים את 'מרכז התקשורת האסטרטגי' שפעילותו נחשפת כאן לראשונה. המשימה של המרכז החדש היא "ליידע, לחנך, להפעיל ולהניע אמריקנים מכל הסקטורים לתמוך בישראל, וכן להוות מרכז חדשות ומידע על אודות מדינת היהודים". בראש הפרויקט הוצבו ג'רלד אוסטרוב ומרתה כהן, שניהם מנהלים לשעבר של מערכי תקשורת גדולים. אוסטרוב ניהל בעבר את מערך השיווק והפרסום של חברת-הענק 'ג'ונסון אנד ג'ונסון'. ההכנסות שגרף לאורך הקריירה מאפשרות לו לבצע את עבודתו הנוכחית ללא שכר. כהן שימשה מפיקה ראשית ברשת 'דיסקברי'. שניהם אומנם פעלו לאורך השנים מול המדיה המסורתית, אך שינויי הזמן, כמו גם מגבלות התקציב והאג'נדות המוכרות של ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים, דחפו אותם לניו-מדיה. בחודשים הקצרים שבהם רץ הפרויקט ביצעו כהן ואוסטרוב שלושה צעדים עיקריים. הם יצרו קשר עם עשרות ארגונים יהודיים וישראלים ברחבי העולם על-מנת ליצור רשת אחודה המתואמת בינה לבין עצמה, ולא כזו שמקרינה מסרים סותרים. שנית, הם הקימו מערך הפצה הכולל 2.3 מיליון (!) כתובות דוא"ל של אנשים מזוהים שהביעו רצון לקבל מידע על ישראל ולפעול למענה. שלישית, הם ערכו מחקר מעמיק, כנראה הגדול ביותר מסוגו, על תמיכת הציבור האמריקני בישראל. הסקר הענק מצא שרוב מוחלט של האמריקנים אומנם תומך בישראל ורואה אותה - ולא את הערבים - כבחור הטוב בסיפור. עם זאת, חלק גדול מאוד מהנשאלים התקשו לנמק את התמיכה הזאת. חמור יותר, בכל הנוגע לסכסוך עם הפלשתינים האמריקנים מעדיפים לא לתפוס צד. או במילים אחרות: האמריקנים אוהבים את ישראל אבל לא יודעים למה. מסקנה נוספת שעלתה מהנתונים היא שבקרב הדור הצעיר של האמריקנים ושל היהודים, התמיכה בישראל נמוכה מאשר אצל המבוגרים יותר. הנתונים האלה מטרידים מאוד את הונליין, אוסטרוב וכהן, ולכן הם החליטו "לצאת מעמדת המגננה שאליה נקלעו ישראל ותומכיה ולעבור להתקפה". לא, הם לא מתכוונים להתעמת ישירות עם ההשמצות הפלשתיניות שלפיהן ישראל היא מדינת אפרטהייד או כזו שמפלה ערבים, אלא לספר מיהי ישראל האמיתית. ככל שיישמע הדבר מפתיע לאוזן הישראלית, רוב האמריקנים מסמפתים אותה אף שאינם יודעים על אודותיה עובדות בסיסיות. למשל, שמדובר במדינה דמוקרטית. "המדיה הישנה לא מעניינת", אומר אוסטרוב. "יותר ויותר אנשים נמצאים בניו-מדיה, ברשתות החברתיות ובבלוגים. אנחנו מספרים שם שישראל היא מדינה ששׂמה דגש על זכויות אדם, שמביאה מרצונה עולים מאתיופיה, שמעניקה זכויות מלאות לערבים ולנשים, שיש בה חופים נהדרים, מסעדות איכותיות ואטרקציות לרוב, ושבנוסף לכל אלה יש לה גם ההיסטוריה הנפלאה של התנ"ך והזמנים העתיקים. המידע הזה, שרוב האמריקנים כלל לא מודעים לו, גורם לאנשים להזדהות עם ישראל וגם להבין שמה שמספרים להם במדיה המסורתית לא תמיד רלוונטי". אחת הפעולות שמרכז התקשורת דוחף ברשת במלוא הכוח היא הפצת סרטונים של ידוענים אמריקנים המבקרים בישראל. מתברר שמתחת לעינו של הציבור בארץ, משגרים גורמים פרו-ישראלים שחקנים וזמרים לאתרי תיירות מפורסמים, לאו-דווקא ארכיאולוגיים, כדי לסחוף את המוני מעריציהם. "אתה לא מאמין איזה אפקט יש לכל ציוץ בטוויטר או לכל סרטון יוטיוב של הסלבס האלה. מיליונים עוקבים אחריהם. שווה לנו להשקיע בהבאה שלהם ובליווי התקשורתי שלהם כי זה מוסיף ערך עצום לדימוי החיובי של ישראל", מספרת כהן. אף שאוסטרוב מגדיר את הפעולות האלה כמתקפת-נגד, הוא מקפיד מאוד "לא לדבר נגטיב נגד אויבי ישראל, אלא לספר את האמת על ישראל. אנשים רבים לא יודעים מה ההבדל בין תל אביב לקהיר. מבחינתם, הכול אותו דבר. ברגע שיקבלו את המידע במושגים שהם רלוונטיים לחייהם שלהם, ברגע שהם יֵדעו מיהי ישראל האמיתית, מהם היתרונות שלה, במה היא עוזרת להם ולארה"ב וכן הלאה, הבחירה האינסטינקטיבית שלהם בישראל תהיה הרבה יותר עמוקה ומבוססת. זה גם מה שיבטיח את ההמשכיות לדור הבא. זו המטרה שלנו".