למרות שמבקרים רבים קישרו את המחזה ל"מחכים לגודו" של סמואל בקט, הרי ש"מנהל הבית" אינו מחזה אבסורד. הוא מחזה ריאליסטי מאד, בעוד שהטקסט המתוחכם השזור בהומור של פינטר הוא מעדן לשוני. כך גם איפיוני הדמויות כה מגוונים, ולעתים נדמה לך ששני האחים הם בעצם שני פני אותה דמות. ה"אני" של כל אחד מקפל בחובו עוצמת רגשות שלרוב מוסתרת, ולעיתים מתפרצת בהפתעה, וחילופים אלה מהווים את האיזון בין הגעש והשקט המתוח, בין הסערה ובין הרוגע לכאורה.
לחדר מעופש, שקירותיו מתקלפים, גגו דולף והוא מלא בחפצים עלובים וחסרי תועלת, נכנסים אסטון (אלון דהן) ונווד שאסף אל ביתו (יצחק חזקיה). עיצוב הבמה כה נוקב בעליבותו, כמו שרק האנגלים יודעים להראות ביצירותיהם הספרותיות והקולנועיות. אתה כמעט מריח את העוני והסאוב. כך מראה פניו של הנווד הפצוע והמוכה, בגדיו הקרועים והמסמורטטים, הם פני המעמד הנמוך באשר הוא. מבחינת אופיו של הנווד - הוא צבוע, מתחנף, ומשתדל לחדור לחיי זה שאספו, ולהפוך לחלק מחייו.
האידיליה מתנפצת בהופעתו הכה מרשימה פיסית של עודד ליאופולד כאח הצעיר, מיק, שלועג לנווד ומכנה אותו שקרן תוך אלימות מילולית ופיסית כאחד. מהי האמת בכל הסיפור קשה לדעת. בכל סצינה היא מקבלת פנים אחרות. המיסתורין שמאחרי שני האחים - ממה הם מתפרנסים, מדוע רק אחד גר בבית, והשני לא - אך מופיע בהפתעה כאילו משום מקום - המיסתורין לא נעלם לגמרי. האלימות פיסית המופיעה לעיתים הן מצד האח הצעיר והן מצד הנווד, היא הניגוד לרכותו וחמלתו של אלון דהן, שמחצין משחק כבוש רגשות, וחושף קורטוב מנפשו ואומללותו במונולוג המופלא שלו.
האומללות היא מה שמאחד את כל הדמויות. שלושתם סגורים, לא מפרטים מידע על עצמם, ואתה תמה מה באמת מניע כל אחד מהם. ברור שלאומללות יש חלק נכבד במשחק החתול והעכבר שמתנהל על הבמה. אך גם לבגידה יש חלק בעניין. הנווד עובר במהירות הבזק מנאמנות למצילו, לנאמנות לאח הצעיר הדומיננטי. כל האלמנטים ביחד - העוני (שהיה מנת חלקו של פינטר שגדל ברובע הדל האקני שבקצה המזרחי של לונדון), הבדידות שחווה כילד שנקרע מהוריו במלחמת העולם השניה ונשלח הרחק מהם כדי להינצל מההפצצות האוויריות, כל אלה נסוכים על האירועים והדמויות לכל אורך המחזה המרתק והמופלא.
יוסי פולק הבימאי מביא עמו כאן את הרקורד שלו כשביים ושיחק בהצגה "יתומים" בהבימה. הרבה מהלכי הנפש שנמצאו שם - קיימים גם כאן. כמו גם המתח בין שלוש הדמויות שלא משאיר לך דקה של הרפייה.
שלושת השחקנים פשוט נפלאים. כל אחד סוחף אותך בנסיונו וביכולותיו. כך חזקיה עתיר הניסיון ("המלביש”), בדמות רבת הפנים והצדדים של הנווד; כך אלון דהן שיכול להיות הכל - אלים ואנס ב"זינזנה" או השופט אצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי", וכאן הוא פגוע נפש שעבר טיפול בהלם חשמלי, ועושה תיקון על-ידי הענקת בית לנווד העלוב; וכך עודד ליאופולד הכה רבגוני, שמדהים בכל הצגה בה הוא מופיע - ב"בריטניקוס" בבית צבי, או בתפקידו ב"המלך ליר" בקאמרי, שם כיניתי אותו "נסיך התיאטרון הישראלי החדש". כך התרגום הנפלא של
אהוד מנור, התפאורה של ערן עצמון, הבימוי של יוסי פולק והכי הכי - משחק השלישיה הכה נהדרת, מעניקים לך תחושה שאתה בביתם. כמובן, שבאולם קאמרי 4 כל אחד מרגיש שהוא בתוך ההצגה, על הבימה.
הצגה שניתן לומר עליה בשקט - שעבורה קיים התיאטרון. ולקאמרי מגיע שאפו.