הצלצול באינטרקום דירתנו בשעת לילה מאוחרת הפתיע והקפיץ אותי מהמיטה. על מפתן דלתי עמדה א', בת 15, דקת גזרה, גבוהה, יפת תואר עם תספורת פנקיסטית שלא מכערת ופוגמת בפני המלאך שלה, ששידרו מצוקה ותחינה להעביר את הלילה בצל קורתנו. מעולם לא פגשתי בה. הבת שלי חילצה אותי ממבוכתי: "זו א' שסיפרתי לך עליה כאשר אתה ואימא הייתם בחופשה בחו"ל בקיץ האחרון".
שני ילדיי הבוגרים פגשו את א' ברחובות עיר מגורינו. ברגישותם כי רבה למצוקות הזולת ולנזקקים הבחינו כי א' מבולבלת, נבוכה, מחפשת את דרכה וזקוקה נואשות לקשר אנושי ולחיבוק חם ואוהב שהיה חסר לה. נודע להם כי א' ברחה מהמוסד לנערות בסיכון בו שהתה והיא זרוקה ברחובות העיר. לאחר בירורים שערכו עם גורמי הרווחה והמשטרה, קיבלו החלטה לארח אותה בביתנו ללילה אחד ולמחרת ינסו לאתר מחסה חלופי המופעל על-ידי עמותות פרטיות. הם העריכו שאנו לא נתנגד ליוזמתם. הם צדקו. הם גדלו על ערכים של תרומה לקהילה וסיוע לנזקקים. זו גם המורשת המשפחתית שלי. למחרת היום, א' נפגשה עם העובדת הסוציאלית והוחזרה למוסד ממנו ברחה. השיחות עם העובדת הסוציאלית הבהירו להם כי מדובר בקטינה המטופלת על-ידי מוסדות הרווחה ובאחריותם. התזכורת הזאת הספיקה לי כדי להכניס את א' לביתי החם והמחבק.
אם ברחובות
שמעתי ממנה את סיפור חייה הקצרים, העמוסים כאב ועצב בלתי-נתפשים. הוריה נפרדו בילדותה. אביה נישא לאחרת. אמה נואשה ואיבדה את יכולתה הכלכלית והנפשית לגדל את א' ושני אחיה בכוחות עצמה. א' הופרדה בגיל 6 ממשפחתה לטובת מעונות-יום לילדים חוסים. אחיה הקטן נקלט במשפחת אומנה. אחותה הבוגרת בילתה זמן קצר במעונות לנערים עד לבגרותה. כיום מנהלת את חייה באופן עצמאי. האחות הגדולה מתנכרת ל-א', מתנערת ממנה ומקיומה ומסרבת להיות לה לאפוטרופוס.
אמה של א' מסתובבת ברחובות. את אביה מעולם לא פגשה. בין בריחה לבריחה, א' מזדמנת לאזור המסוים, שם אמה מסתובבת ולנה ברחובות ללא פתרון דיור. א' מגיעה לאזור, מזהה את אמה מרחוק, משקיפה עליה לוודא שהיא עדיין חיה, אינה מסוגלת להתקרב אליה ולשאול לשלומה. לפני כשנה נאנסה א' לטענתה, על-ידי חבר של אחותה, רווק בן 37, שפיתה אותה להגיע לדירת הוריו, סגר את החדר, השקה אותה לשוכרה ואנס אותה. הוריו צפו בשעת האונס בטלוויזיה בחדר הסמוך ולטענתם בחקירה המשטרתית, לא שמעו את צעקות השבר והכאב שלה. א' אספה את שאריתה המחוללת, לא הסכימה לשטוף במקלחת את הסימנים המעידים למעשה האונס, הגיעה בכוחות עצמה הדלים לתחנת המשטרה הקרובה, והגישה תלונה על אונס. החקירה הולידה כתב אישום חמור, שעתיד להתברר בקרוב בבית המשפט, בעיקר בזכות כוח עמידתה הבלתי מתפשר של א', שבא לביטוי עוצמתי ומרשים במהלך מספר עימותים עם החשוד באונס.
בורחת וחוזרת
מכל המוסדות בהם שהתה א', היא נהגה לברוח ולחזור אליהם לאחר שתש כוחה הפיזי והנפשי לשרוד מחוץ למסגרת התומכת. נפשה הסוערת והפגועה ביקשה ליהנות מרגעים גנובים ומתוקים של חופש בחוצות הערים הסמוכות למעונות, שנועדו לאכלס ולטפל בילדים ובנוער במצוקה ובסיכון. רקורד הבריחות של א' פעל לרעתה, כצפוי. כל אימת שהעובדים הסוציאליים ביקשו לארגן לה מחסה אחר, הם התבקשו לשלוח את תיקה האישי לבחינת מועמדותה. במרבית המקומות סירבו לקבלה בגלל בריחותיה. העובדים הסוציאליים שטיפלו בה כל השנים לא הרימו ידיים. "אין לנו את הפריבילגיה לשכוח ממנה ולזרוק אותה לרחובות", אמרו לי לא אחת במגעים הרבים והאינטנסיביים שהיו לי עימם. מסירותם ורגישותם יוצאות-הדופן של העובדים הסוציאליים ראויות לכל שבח, אך ידיהם קשורות בסד תקציבי שלא מסוגל לספק מענה ראוי לצרכים המיוחדים של הנזקקים לשירותי הרווחה בכל רמה ובכל גיל.
עם כזה מטען חורג שא' נושאת על כתפיה הצעירות והשבריריות, אני לא מסוגל להישאר אדיש. החלטתי שאני יוצא למסע יד ביד עם א', בתיאום עם פקידי הסעד וכל גורם פרטי וציבורי שיכול להרים תרומה ממשית למתן מחסה הולם ובטוח לא', שכל חייה עד היום היו שביל בריחה אחד גדול, מפותל ועמוס מהמורות.
במשרד הפקיד
שנתה של א' לא נדדה בלילה הראשון. המיטה החמה שהוצעה לה הייתה מוכרת לה מאירוח קודם. למחרת היום לקחתי יום חופשה. הקמתי חמ"ל בבית. הכנתי רשימות של כל גורם מקצועי וסיעודי שיכול לקדם אפילו פתרון דיור זמני. כולם גילו סימפטיה, רצון טוב, נתנו עצות למכביר, אך ידם קצרה מלהושיע מסיבות אובייקטיביות. גורמי הרווחה מסרו, שלא מוצאים לה מקום פנוי וכמוה יש עוד שש בנות במצב דומה לזה של א'. אותי זה לא עניין. רציתי רק בטובתה של א' והודעתי שאני מתכוון להפוך עולמות עד אשר יימצא פתרון. יצרתי קשר עם ערוץ 10 שגילו עניין ודרשו תשובות מבכירים במשרד הרווחה. פניית הערוץ יצרה תכונה בתוך המשרד. הפקידים האמונים על הטיפול ב-א' נתנו עדיפות למקרה שלה. נסעתי עם בתי לשתי עמותות מתוך אמונה והערכה שיקלטו אותה באופן זמני לפחות, אך גם הם סירבו, לאחר שקיבלו מפקיד הסעד את התיק של א' ונחשפו ל"פרופיל הבורח" שלה. למה להם להתעסק עם קליינט בעייתי?
במשך שלושה ימים הסעתי את א' מדי בוקר למשרדו של פקיד הסעד. ציידתי אותה בדמי כיס, באוכל ובטלפון נייד שרכשתי עבורה. ביקשתי ממנה להתנחל בתוך משרדו, כדי שלא תישכח כמו תיק קרטון שמעלה אבק. א' סיפרה לי כי הייתה עדה לשיחות הקולניות והתובעניות של פקיד הסעד עם כל גורם במטרה למצוא לה מסגרת אחרת.
אופטימיות זהירה
בסוף כל יום שבה עצמאית לדירתנו. התקלחה, אכלה ארוחת ערב, קראה ספרים, צפתה בטלוויזיה, יצאה עם אשתי למופע בלט, לראשונה בחייה. יצאנו יחד לקניות במרכז המסחרי הסמוך. רכשתי עבורה שני זוגות נעליים, בגדים, מוצרי קוסמטיקה וכל מה שהיה נחוץ לה לעת ההיא. ניהלנו שיחות נפש על אודות עברה ותוכניותיה. הודעתי לה שאני מוכן לעזור תמיד למי שמוכן לעזור לעצמו. הבטחתי לה שאם תחזור לאחד המוסדות שימצאו עבורה, תשלים את לימודיה, תוציא תעודת בגרות, תתגייס לצבא, אנו מתחייבים ללוות אותה בכל התהליך כמשפחה מארחת ולאחר מכן בהיותה בגירה, לצרף אותה למשפחתנו כבת נוספת על כל המשתמע מכך.
עטפנו אותה בחום ובאהבה, היא החזירה יחס דומה. א' השתלבה היטב. בישלה יחד איתנו. אפתה עוגיות. נהנתה מהפרטיות והשקט הנפשי שהבית והמשפחה העניקו לה. הראתה סימנים כמי שהפנימה את העובדה שיש לה מה להפסיד אם תברח שוב. רצינו להאמין שהיא עולה על דרך אחרת. האופטימיות שלנו הייתה זהירה. הערכנו שדרכה ודרכינו המשותפות צפויות ליותר מורדות ואכזבות מאשר עליות. לא נבהלנו. לקחנו אותה כפרויקט חיינו. ואז, הגיעה הבשורה המעודדת. העובדת הסוציאלית הודיעה לנו שהלחצים נשאו פרי. אחד המוסדות הנחשבים ביותר הסכים לקלוט אותה. מצב רוחה של א' התחזק. היא ביקשה ממני להצטרף אליה לוועדת קבלה שתיערך לה באותו מוסד הממוקם בצפון הרחוק. כמובן שהסכמתי והתחלנו להיערך לקראתה.
הלילה הלבן
בשבת הראשונה לשהותה אצלנו, א' ביקשה לפגוש את חבריה המתכנסים בכיכר העיר. החברים הם מרקע דומה לשלה ולכן נוח ונעים לה במחיצתם. הם מצליחים לייצר שפה משותפת, הסבירה לי. אישרתי לה לצאת ולהגיע בזמן שנקבע. א' עמדה בהבטחתה. בשעה 01:30 התעוררתי. בתי חזרה מפגישה עם חבריה. א' נחה במיטתה לקראת שינה. בתי שאלה לשלומה והתרשמה שהכל תקין ומצב רוחה משופר. בתי נכנסה להתקלח. א' ניצלה עובדה זו כדי לברוח בחשאי. היא אספה את הבגדים, את הטלפון הנייד, השאירה פתק לבתי שהיא אוהבת אותה אך החיים קשים ומכאיבים וברחה מהבית שלנו. הופתענו ונבהלנו. התקשרנו לטלפון שלה. א' סיננה את השיחות ובהמשך סגרה את הטלפון. יצאנו לחפש אותה ברחובות העיר אך ללא תוצאות. הדאגה לשלומה הרסה אותנו. לילה לבן עבר על כל המשפחה.
בבוקר למחרת הבריחה, דיווחתי לפקיד הסעד, שלא הופתע. "אמרתי לך שאתה לוקח סיכון. זה הרקע שלה. אני יודע שהיא תחזור. כך היה בעבר. זה טבוע באופייה והתנהלותה", הסביר הפקיד המקצועי, הרגיש והמסור ללא גבול. העובדת הסוציאלית הודיעה לי שאין בכוונתם לוותר ל-א'. הם ינסו למצות את כל ההליכים הנדרשים, כדי לשכן אותה באותו מוסד בצפון שמוכן לקלוט אותה חרף הקשיים הבלתי רגילים הצפויים.
כיכר החברים
בערב שלמחרת, יצאתי לחפש אותה בכיכר. מצאתי אותה. השקפתי עליה מרחוק. צפיתי בה בעודה יושבת ומצחקקת עם חבריה כשהם הלומי אלכוהול וניקוטין. בשלב מסוים היא התקדמה לכיוון שלי יחד עם אחד החברים. "א', מה שלומך? למה ברחת?" היא זיהתה אותי וברחה במהירות מהמקום. בתי עברה באותה כיכר כשעה לאחר מכן ופגשה בה שוב באותה סיטואציה. בתי לא ויתרה לה. התעמתה איתה וביקשה להבין מה עובר עליה. מתגובתה העצבנית והקולנית של א' למדנו שהיא לחוצה מאוד לקראת המעבר למוסד אחר ואין בכוונתה לחזור למסגרת סגורה. היא זקוקה לחופש שמעניק לה הרחוב בחסות ובחיבוק החברים האחרים, שלהם רקע וגורל דומה, כתחושתה והבנתה.
לקחנו קשה מאוד את בריחתה. לא האשמנו אותה. לא נפגענו אישית כמי שבגדה באמון שלנו. זה בכלל לא הגיע למישור זה. הבנו שתגובתה נובעת מהרקע שלה. הערכנו שאולי לא הייתה מסוגלת להכיל את המשפחתיות שהוענקה לה בנדיבות וברגישות רבה. למדנו מניסיונה העשיר של העובדת הסוציאלית, שמי שמחליט לברוח ועושה זאת בקביעות לאורך שנים ובשיטתיות אין מה שיעמוד בדרכו, במיוחד לאור העובדה שבריחותיה של א' היו ממוסדות שאינם סגורים הרמטית כמו צינוק, אלא היה ויש בהם חופש פעולה וניידות המפוקחים על-ידי הצוות המטפל.