|
|
|
|
|
|
| ארצות הברית תתקשה להעביר סנקציות חריפות יותר מבעבר בגלל התנגדות סין ורוסיה. יש הערכות בישראל, שאותם כוחות עולמיים שנותנים חיפוי לאירן בפרויקט הגרעין שלה רוצים למנוע מצב של שליטה אמריקנית כמעט מוחלטת על מקורות הנפט | |
|
|
|
האם רוסיה באמת הייתה רוצה לראות אירן גרעינית? ההיסטוריה הרוסית מלמדת שבמסגרת שאיפותיה האימפריאליסטיות היא אף פעם לא בחלה בברית עם השטן כדי שזה ירסק את המערב או לפחות יאיים עליו. לגבי גורל היהודים, זאת בעיה שלהם. גם גרמניה המתחסדת קשורה למסורת מעוותת של שימוש בכוחות איסלאמיים כדי לדכא את השַלטָנוּת האמריקנית באזורים מסוימים. יש בגרמניה לובי אינטלקטואלי דיפלומטי חזק שאיננו רואה איום באירן גרעינית אלא להפך, רואה בה כוח שמשחרר את המפרץ הפרסי מהאמריקנים.
הקרב על ניסוח הדוח התנהל בין המגמה שאמרה שצריך לקבוע מפורשות שאירן הולכת בכיוון של נשק גרעיני, לבין המגמה המכובסת שאומרת ש"אירן מכינה את הבסיס הטכנולוגי ויוצרת רקע כזה או אחר שעשוי לאפשר לה ביום מן הימים ללכת גם בכיוון הצבאי".
נשיא ארצות הברית ברק אובמה אמר לא פעם שאסור לאפשר לאירן נשק גרעיני. אבל הניסיון העולמי עם ארצות הברית הוא כזה שגם בימי בוש וגם בימי אובמה ארצות הברית יצאה מגדרה כדי להשיג לגיטימציה בינלאומית לפעולותיה ההתקפיות. ראה הפלישה לעירק והמאבק באו"ם שקדם לה, וראה גיוס הקואליציה של נאט"ו פלוס טורקיה פלוס הליגה הערבית כדי לחסל את קדאפי. אחמדינג'אד מצדו רואה מה היה סופו של קדאפי לאחר שוויתר על האופציה הגרעינית שלו.
אבל בישראל יש מי שמפנה את תשומת הלב למאמר שכתב המנתח הביטחוני סטיבן רוטקופף ב'פורין פוליסי'. רוטקופף כותב שזאת תהיה טעות קשה להניח שאובמה לא יפעל צבאית נגד מתקני הגרעין באירן. הוא סבור שזה בהחלט אפשרי ונותן רקע פוליטי משכנע לאינטרס ההישרדותי של אובמה בביצוע התקפה מוצלחת על מתקני הגרעין. לאובמה יש יתרון אחד בלבד על מועמדי הרפובליקנים לנשיאות, וזה במדיניות החוץ.
רוטקופף סבור שבהחלט מתאים לאובמה לחזק את הפרופיל הביטחוני הבינלאומי שלו על-ידי פעולה באירן – בייחוד כזאת שלא תחייב מה שנקרא "נעליים גבוהות" על קרקע אירנית. אבל הוא מציע לנו להירגע: "הישראלים טועים אם הם חושבים ששיתוף פעולה בנושא הזה (האירני) ישקם את המחויבות הישנה בין שתי המדינות".
המגמה של מזעור החתימה האמריקנית במזרח התיכון, הוא כותב, תימשך. "הם (הישראלים והאמריקנים) אולי יעבדו יחדיו על נושא אירן כמו שעשו בחדירה התפעולית של תולעת הסטוקסנט. יש קשרים קרובים. אבל כל עוד מדיניות ההתנחלויות נמשכת... הממשל הזה יהיה מפולג בתוכו סביב ישראל יותר ממה שניתן להבין מהצהרות פומביות. ההיסטוריה פועלת נגד הישראלים. סיום המלחמה הקרה והמלחמה בטרור פגעו קשות במעמדה של ישראל כמי ש'אי-אפשר בלעדיה'". נראה שהפטפטת של אובמה וסרקוזי מול המיקרופונים הפתוחים, כאילו לא בכוונה, מאמתת את אבחנתו של רוטקופף לגבי יחסו של ממשל אובמה כלפי ישראל.
רוטקופף הזכיר את התולעת המפורסמת ביותר בהיסטוריה, שהביאה לדעת מומחים לדחייה של שנה עד שנתיים בפרויקט הגרעין האירני. מומחים אמריקנים מעריכים שעוד נשמע על דברים הרבה יותר מתקדמים וקטלניים. המומחים האלה משווים את הסטוקסנט לנורה החשמלית של אדיסון או לאחד הדגמים הראשונים של 'אפל'. כלומר, קפיצת מדרגה בנושא לוחמת המחשבים תהיה הרבה-הרבה יותר אפקטיבית.
|
|
|
|
|
|
|
| לפי התנועות שישראל עשתה בשבועות האחרונים, ובעיקר התרגיל האווירי בסרדיניה והניסוי בטיל יריחו לטווח של עד 7,000 ק"מ, היא מאותתת כנראה שלדעתה אירן קרובה מאוד למצב כריעה על אדני הזינוק. ופה נכנסת שאלת האסטרטגיה האירנית אל מול אסטרטגיית המערב | |
|
|
|
ההישג של הדוח האחרון הוא שהוא מחזק את דעת הקהל במדינות הדמוקרטיות בצורך לפעול להכרעה נגד פרויקט הגרעין האירני. אין ספק, לפי כל המומחים, שאירן קיצרה מאוד את הטווח אל הנקודה שאפשר לקרוא לה אדני הזינוק אל "השעטה קדימה" אל הפצצה. לפי התנועות שישראל עשתה בשבועיים האחרונים, ובעיקר התרגיל האווירי בסרדיניה והניסוי בטיל יריחו לטווח של עד 7,000 ק"מ, היא מאותתת כנראה שלדעתה אירן קרובה מאוד למצב כריעה על אדני הזינוק.
ופה נכנסת שאלת האסטרטגיה האירנית אל מול אסטרטגיית המערב. ראשי הפרויקט האירני יכולים להודיע למנהיגים הדתיים והפוליטיים, אחמדינג'אד וח'מינאי, ש"אנחנו מסוגלים עכשיו לבצע את הריצה קדימה עם כל מה שיש לנו". השאלה של המנהיגים תהיה: מה דרוש לכם לפצצה שתשב על חודו של טיל? ראשי הפרויקט ינקבו במספר הימים או החודשים שיידרשו. תעלה השאלה האם הטילים עצמם מוכנים. יגידו שלא; שגם זה דורש הכנות. ואז נניח שבשלב מסוים מוכנים ל"הכול כלול" (טיל עם ראש חץ גרעיני). אז תישאל שם השאלה – האם ללכת על זה? האם לרוץ? טווח זמן השעטה מההחלטה הסופית ועד המתקן הגרעיני או הטיל המגורען הוא חלון הזמן שבו כל ארצות המערב, על כוחותיהן המודיעיניים והמבצעיים, תיעמדנה על קצות האצבעות במחשבה למנוע את הגעת האירנים אל המטרה.
בישראל מדברים על שני כוחות הפועלים על שיקולי האירנים, כוח דוחף וכוח בולם. הכוח הדוחף רואה את הפרס שבקצה השעטה קדימה – הפצצה – וגם רואה את גורל קדאפי ו סדאם חוסיין שלא הגיעו אל היעד. הבלם הוא שאירן יודעת שברגע שהיא שועטת קדימה היא מזמינה על עצמה מכה מקדימה. המרווח הזה, בין קבלת ההחלטה, היציאה מאדני הזינוק, ועד קו המטרה – הוא תקופת הסכנה של האירנים. לפיכך, ברור שינסו להגיע בזחילה בלתי מורגשת עד לנקודת זינוק שתקצר ככל האפשר את מרחק השעטה ואיתה את מִרְווח הסכנה שלהם.
הימצאות סימנים מעידים לכך שהאירנים מתקרבים להחלטה לבצע את השעטה הקדימה, או שכבר התחילו אותה, פירושה החרפה של האיומים – בין אם על האמריקנים, על מדינות המפרץ או ישראל. השבוע היינו עדים להחרפה כזאת. מנגד, יכולים להיות סימנים מעידים הפוכים: למשל, הצעה "נדיבה" להיכנס למשא-ומתן. הצעה כזאת תיתן חבל למליצי היושר של אירן כדי שיוכלו מתחת למעטה הדיפלומטי להונות את העולם ולרוץ לפצצה. כך שגם שירת הסירנות המתקתקה והמפתה וגם האיומים הקיצוניים מבשרים על אותו דבר.
|
|
|
|
|
|
|
| מאיר דגן איננו מומחה לגרעין האירני. כפי שאמר עליו אריק שרון שמינה אותו לראש המוסד, דגן הוא מומחה בלנתק בין הראש לבין הגוף של אויבים שנועדו לחיסול. הוא לא בעמדה לקרוא לסדר את הדרג המדיני של מקבלי ההחלטות | |
|
|
|
כדי לקבל תמונה אמינה על מצבה של ישראל בהקשר הזה, לא צריך להתמקד רק ב מאיר דגן ו יובל דיסקין. דן מרידור, בוגי יעלון וגם בכיר ביטחוני ישראלי בלתי מזוהה אמרו דברים מעניינים בשבוע האחרון, שהתפרסמו בתקשורת זרה.
"בנוגע לאירן – אין לישראל כדור-זהב שיכול לחסל את הפרויקט שלה; זה פרויקט שונה", הודה איש ביטחון במגבלות הטקטיות והאסטרטגיות של ישראל.
דן מרידור אמר: "לא כל מה שהיה אפשרי פעם אפשרי גם היום". מאידך, מרידור שלל את הרעיון שדוקטרינת בגין (כינוי לפעילות מנע של ישראל נגד מתקני גרעין של האויב כדי למנוע מהסביבה העוינת לישראל נשק גרעיני) מחייבת רק מהלך צבאי. כוונתו היא שאפשר להגשים את דוקטרינת בגין גם באמצעים אחרים.
המשנה לראש ה ממשלה בוגי יעלון אמר: "האיום הצבאי איננו ריק מתוכן, אבל ישראל לא צריכה להוביל אותו. זה צריך להיות מובל על-ידי ארצות הברית, וכאפשרות אחרונה".
על-אף שמרידור הוא דמות חשובה מאוד בשמינייה, ראש הממשלה נתניהו חושב אחרת ממנו. עוד אחד מהגילויים המסוכנים של הפרסומים בתקשורת בשבועיים האחרונים הוא מהי כביכול עמדתו של כל חבר במועדון השמינייה בנוגע לתקיפת אירן. גם אם העמדות שתוארו בתקשורת אינן נכונות, היה כאן מעשה חמור של "הוצאה מהארון". לכך כנראה התכוון בני בגין כשטען שהפרסומים פוגעים ביכולת לקיים הליך מסודר של קבלת החלטות.
בניגוד להתקפות המתוזמרות של ראשי הביטחון הפורשים, הליך קבלת ההחלטות היום בנושאים הביטחוניים ובייחוד בנושא האירני הוא טוב מאוד ושונה מבעבר. מאיר דגן איננו מומחה לגרעין האירני. כפי שאמר עליו אריק שרון שמינה אותו לראש המוסד, דגן הוא מומחה בלנתק בין הראש לבין הגוף של אויבים שנועדו לחיסול. הוא לא בעמדה לקרוא לסדר את הדרג המדיני של מקבלי ההחלטות. בתקופה האחרונה של כהונתו ראשו של דגן לא היה רק בטהרן אלא גם בדובאי, שם בוצעה פעולת עריפה בסגנון כזה או אחר עם הרבה זוויות צילום.
השמינייה דהיום היא הרכב ייחודי של בני סמכא בענייני ביטחון, שספק אם הייתה אי פעם בעבר בממשלות ישראל; מדובר באישים שהם בוודאי הרבה יותר כשירים לתפקיד קבלת ההחלטות בנושא האירני והביטחוני בכלל ממקביליהם ברוב ארצות המערב. כשדגן ודיסקין, שבכלל התעסק במבצעים פלשתינים, מגיעים לגוף כמו השמינייה או הקבינט, מביטים עליהם מלמעלה למטה שני רמטכ"לים, בוגי וברק, שני ראשי ממשלה, ביבי וברק, עם כל הניסיון הייחודי הכרוך בזה; מביט בהם דן מרידור, אחד האישים בעלי הניסיון והידע העשירים ביותר במדינה בתחום הביטחון, בני בגין השקול, איש המדע, המסוגל לנתח בכלים שלו את המכלול הביטחוני לא פחות טוב מכל אחד אחר. וישנו יובל שטייניץ שהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון אולי הטוב שהיה עד היום, ו אביגדור ליברמן שגם הוא מילא בעבר תפקידי שר בכירים והיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
לנתניהו באופן ספציפי יש יכולות בתחומי החוץ והזירה הבינלאומית שאין היום לאף אישיות במחסן הנשק המדיני של ישראל. ולא נזכיר שמות של מתחרים רציניים. בהנהגתו ישראל הצליחה ליצור את המהלכים הדרושים כדי להכניס את אירן למצור בינלאומי.
|
|
|
|
|
|
|
| התנהלותו הציבורית של דגן מלמדת שהוא אינו בנוי למנהיגות פוליטית, גם אם הוא מנסה לבנות את עצמו כאוטוריטה ביטחונית שתחבור אולי לכוח מפלגתי עתידי (יאיר לפיד) או קיים (קדימה). חוסר האיפוק והיעדר השליטה העצמית שאפיינו אנשי ביטחון בכירים שקדמו לדגן בהשמצותיהם נגד נתניהו, עושים את ההבדל בין נתניהו לבינם. ראו איפה נמצא אמנון ליפקין-שחק שהיה מועמד לראשות הממשלה ואיפה נמצא נתניהו | |
|
|
|
לפי דעתם של אלה המכירים את המעטפת התומכת של מקבלי ההחלטות, ההסתערות של דגן, דיסקין, אשכנזי ועוזריהם בתקשורת נגד ממשלת ישראל וראשיה קשורה ישירות לסוגיית הג'ובים והשאיפה לכסף ולעמדות כוח פוליטיות. הפרשיות החלו להתבשל בקיץ 2010, וכמו בימי פרשת עסק הביש ולבון, הן הגיעו לשיא בזיוף מסמך. אחד לפחות. דגן רצה להמשיך בתפקידו כראש המוסד, אשכנזי רצה שנה חמישית כרמטכ"ל, ודיסקין סבור שהובטח לו להתקדם לראש המוסד אחרי הקדנציה שלו כראש השב"כ.
התנהלותו הציבורית של דגן מלמדת שהוא אינו בנוי למנהיגות פוליטית, גם אם הוא מנסה לבנות את עצמו כאוטוריטה ביטחונית שתחבור אולי לכוח מפלגתי עתידי ( יאיר לפיד) או קיים (קדימה). חוסר האיפוק והיעדר השליטה העצמית שאפיינו אנשי ביטחון בכירים שקדמו לדגן בהשמצותיהם נגד נתניהו, עושים את ההבדל בין נתניהו לבינם. ראו איפה נמצא אמנון ליפקין-שחק שהיה מועמד לראשות ה ממשלה ואיפה נמצא נתניהו.
נתניהו וברק מתאפיינים בין השאר באיפוק ושליטה עצמית. נתניהו הוא אישיות בוגרת יותר ומסוגל לאירוניה עצמית, מסוגל לראות את חולשותיו במקביל ליתרונותיו; ברק הוא אישיות רבת פנים. הוא לא רק איש הצבא ועכשיו איש הצבא בדימוס. יש בו הרבה מעבר לזה, כפי שהיה למשל אריק שרון. בני גנץ, אולי האישיות הביטחונית היחידה שיכולה להסתכל לכל חברי השמינייה בגובה העיניים, הוא איש צבא נטו. אין בו מעבר לזה. אלה שמשחירים את דמותו של ברק עכשיו שוכחים למשל, שערב הדיון בממשלה על יציאה למלחמה בלתי מוכרזת בלבנון ב-12 ביולי 2006, השר דאז שמעון פרס בחר להתייעץ עם ברק לפני הישיבה. ברק אף פעם לא היה מאהובי נפשו של פרס, ובכל זאת.
אלה שמתריעים נגד ביבי וברק שייכים לקבוצה שדבק בה ריח של פוטש. הם חורגים מעקרונות המרות האזרחית ופוגעים בשלטון החוק. היחס האוהד שהם מקבלים מהתקשורת מלמד כמה סלקטיבית המודעות האזרחית הדמוקרטית של פרשנים בכירים מסוימים. מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית מקבל בחילה.
|
|