עם הרב שמואל פפנהיים, חסיד 'תולדות אהרן', שוחחתי בטלפון לראשונה במסגרת סיקור מהומות החרדים סביב פתיחת בית הספר 'אורות בנות' בבית-שמש. כשניסיתי להבין לאיזה פלג הוא משתייך, פפנהיים אמר ללא היסוס: "אני מהזברות". למי שאינו מכיר את ההגדרה: החלוקים המפוספסים שלובשים בני חסידות תולדות אהרן, בתוספת גרביים לבנים וכובעי פרווה, הדביקה להם את הכינוי "זברות". פפנהיים חי עם הכינוי הזה בשלום.
חסידות תולדות אהרן היא תעלומה בעבור רוב החברה הישראלית. אולי הלבוש, הזר כל כך לנוף הלבנטיני ולהוויה המקומית, הוא שמרחיק ומאיים על הישראלי הממוצע. אולי ההתנגדות המוצהרת שלהם לכל הידברות עם הציונות ושליחיה. אבל פפנהיים הסכים להיפגש איתי, ולמעשה זה זמן רב שהוא נפגש עם העולם הישראלי שמחוץ לחומות שהציבה הקהילה שלו. מאז שהחל לעבוד במשרדי הג'וינט בבית-שמש, הוא ממיר בימות החול את החלוק והגרביים הלבנים בבגדים חרדיים 'טיפוסיים'. בשבתות, בימים טובים ובאירועים של החסידות, הוא חוזר ללבוש המסורתי.
חמש דקות הליכה מפרידות בין מאה-שערים, השכונה שבה גדל הרב פפנהיים, למרכז העיר ירושלים. חמש דקות הליכה ומאה שנות אור. 'העדה החרדית', שהוקמה לפני 92 שנה, סירבה להתחבר לתנועה הציונית, ומאז הפולמוס מול הציונות ממשיך להתקיים בה כאילו פרץ זה עתה, לפחות כאשר מסתמנת מטרה ברורה להסתער עליה. מצד שני, לאט-לאט ובשקט, גם בקהילה שחרתה על דגלה את השמרנות, מתרחשים תהליכים ותמורות. בתוך הגבולות הצרים מאוד של העדה, הצליח פפנהיים לפתוח מרחב חדש בלי להיפלט החוצה. ולא רק שאינו נבעט, הוא גם בא והולך בין מנהיגיה הרוחניים של העדה. הם מתייעצים בו, והוא משמש גשר בינם ובין שלטון החוק.