המצרים היו הבאים בתור: ב-25 בינואר פרצו אלפי מצרים צעירים, חילונים חסרי מנוח, בנים ובנות יחדיו, לככר אלתחריר (=השחרור, מהבריטים) ובסדרה של הפגנות תחת הכותרת "הסתלק" הם הצליחו לגרום לשר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, לומר גם הוא למובארק: "הסתלק", וב-11 בפברואר הוא אכן הסתלק. הצבא הקפיא את החוקה ונטל את השלטון לחצי שנה, עד אוגוסט, כדי לייצב את המדינה ולהעביר את השלטון לידי מערכת אזרחית נבחרת. אך "חצי שנה" זו טרם הסתיימה. הצבא מינה ממשלת מומחים ובאמצעותה הוא מעביר את המדינה "סדרת חינוך" לדמוקרטיה באמצעות בחירות לפרלמנט ולנשיאות. בחירות אלו אמורות להסתיים ביוני 2012, ועד אז הצבא שולט ביד קשה, בין השאר כדי לוודא כי החוקה הבאה תשאיר אותו במעמדו מעל המערכת האזרחית ולא כפוף לה. אך התוצאה הצפויה מראש אירעה כאשר הבחירות החופשיות וההגונות (יחסית) הולידו את מה שרבים הזהירו מפניו: עליית "האחים המוסלמים", אלה שמובארק תמיד ידע כיצד לזייף את הבחירות כך שהם לא יוכלו אפילו לגעת בשלטון. ההפתעה האמיתית של הבחירות היא הסלפים, אותם קנאים מוסלמיים, השואפים להחזיר את החברה המוסלמית המצרית למאה השביעית, אל אופי החיים המיוחד של ראשית צמיחת האיסלאם. הם, שזו הייתה הפעם הראשונה ששמם עלה על הבימה הציבורית, זכו בכשליש ממושבי הפרלמנט. ללא ספק, מצרים עתידה למצוא את עצמה הרחק מאוד מתקוותיהם של צעירי ככר אלתחריר של ינואר. ב-2011 נעלמה התיירות, וההשקעות הזרות במצרים הופסקו לחלוטין. האבטלה גואה, ועשרות מיליוני מצרים רעבים ללחם. המצב הזה נפיץ, והלחץ ניכר בהפגנות ובאלימות שהצבא מפעיל בפיזורן. המשבר הכלכלי במצרים ידחף אפריקנים רבים הנמצאים במצרים לעבור את סיני אל ישראל.

ב-26 בינואר, יום אחרי מצרים, החלו ההפגנות בסוריה. בשלב הראשון היו אלה המתפללים במסגדים שיצאו אחרי תפילות יום השישי להפגנות מאולתרות, שפוזרו על-ידי השלטון באלימות אופיינית. הלוויות ההרוגים התקיימו למחרת, בשבת, וגם הן הפכו להפגנות מחאה שפוזרו בכוח. העניינים נרגעו במהלך השבוע, אך פרצו מחדש ביום שישי וחוזר חלילה. בשלב הראשון התמקדו ההפגנות בעיר הגבול הדרומית דרעא, שתושביה הבדווים קשורים לאחיהם בירדן ומהם הם מקבלים את הנשק הקל כדי להתגונן מפני הטנקים והמשוריינים של בשאר אסד. מאות מבני דרעא וסביבתה נהרגו, אך ההפגנות התגברו והתפשטו לערי הספר הצפוני, אדלבּ, ג'סר אלשוע'ור ומערת אלנעמאן הקרובות לחלבּ. בהמשך הגיעו ההפגנות גם לערים המשניות – חומס, לאדקיה, דיר א-זור – והתפשטו לעבר ערי השדה המקיפות את הבירה דמשק. אלפי פליטים סורים נמלטו ללבנון ולטורקיה, המביטה בדאגה רבה אל המתרחש בחצר האחורית של שכנתה הדרומית בשל כמה סיבות: הממשל הטורקי האיסלאמי אינו יכול לראות בשוויון נפש איך עלאווים – שעל-פי האיסלאם הם כופרים – טובחים במוסלמים. בנוסף, האנדרלמוסיה בסוריה עלולה לפרק את המדינה, וטורקיה תיאלץ להתמודד עם מדינה כורדית נוספת, הפעם על חורבות סוריה, בנוסף לצרה הכורדית שצמחה בעירק. סיבה נוספת לדאגה היא מספר המקרים שאירעו בתוך טורקיה בחדשים האחרונים שמוסלמים רצחו עלאווים כנקמה על מה שעושים בסוריה העלאווים למוסלמים. ארדואן אינו רוצה עימות פנימי דתי מוסלמי-עלאווי, נוסף על העימות הפנימי האתני הטורקי-כורדי. על-מנת "לשכנע" את אסד לחדול לטבוח באזרחיו המוסלמים, ריכזה טורקיה כוחות צבא על גבולה הדרומי עם סוריה, אבל אז התעוררה אירן והחלה לשגר מסרים לטורקיה, שאם זו תעז להתערב בסוריה, תתקוף אירן את טורקיה. נראה שהאיום הזה פעל, ועד היום טורקיה לא נקטה שום צעד התקפי נגד סוריה. בינתיים התעוררה גם הליגה הערבית ובחודש ספטמבר החלה לאיים על אסד בהעברת העניין לאו"ם, עם רמיזה ברורה לתסריט הלובי של התערבות מבחוץ. שלושה חודשים של שפיכות דמים עברו עד שנמצאה הנוסחה המאפשרת לליגה הערבית לשלוח לסוריה משקיפים, אשר עדיין לא ברור מהי יכולתם האמיתית להשכין שלום בין אסד ומתנגדיו. בסוף דצמבר הגיע המספר הידוע של ההרוגים לכמעט 6000, ולמספר זה יש להוסיף כ-60 אלף עצורים, שאף אחד אינו יודע מה עלה בגורלם. על העולם לפקוח שבע עיניים על מחסני הצבא הסורי, כדי שנשק, ובעיקר נשק כימי וביולוגי, לא ימצא את דרכו לארגוני טרור נוסח חיזבאללה, חמאס והג'האד האיסלאמי.

ב-27 בינואר, יומיים אחרי פרוץ ההפגנות במצרים, ויום אחד אחרי סוריה, החלו ההפגנות הגדולות נגד הנשיא עלי עבדאללה סאלח, אשר שלט על תימן 33 שנים, תוך שהוא משליט את בני שבטו על כל צמתי ההחלטות במדינה. הצבא התפלג בין יחידות שתמכו בנשיא ובין אלו שהתנגדו לו, אך לכלל מלחמה ביניהן לא הגיעו. תימן ראתה לאורך השנה סדרה ארוכה של הפגנות, שניסה השלטון לפזר באלימות רבה, ומאות אנשים איבדו את חייהם בהפגנות אלה. בתחילת יוני הותקף ארמונו של סאלח בטילים, והוא נפצע, נכווה באופן בינוני ושהה בסעודיה כארבעה חודשים לקבלת טיפול רפואי. במהלכם נרגעה מעט המדינה, אך עם שובו של סאלח בשלהי ספטמבר לתימן, שבו הלהבות לרחובות עריה. ההתנגדות העיקרית לסאלח התמקדה בדרום המדינה, בערים תעז, אבּ ועדן, שכן רבים משבטי הדרום מבקשים לחדש את העצמאות שהייתה למדינתם, דרום תימן, עד לפני 20 שנה. גם חבל צעדה שבצפון הנשלט בידי קבוצה שיעית הנוטה לאירן דורש להיפרד מהמדינה. קבוצה ממדינות המפרץ התערבה והציעה פשרה שאיפשרה לסאלח לפרוש מהשלטון בלי להישפט על הרג אזרחיו. ב-21 באוקטובר דרשה מועצת הביטחון של האו"ם מסאלח להתפטר, ואכן ב-23 בנובמבר הוא העביר את סמכויותיו לסגנו, אבל הרוחות לא נרגעו. רבים מבני שבטו של סאלח ממשיכים לפקד על יחידות צבאיות ועל פלחי שלטון, ולכן סביר מאוד שאי-השקט האזרחי יימשך.

שלושה ימים אחרי התפטרות מובארק, ב-14 בפברואר, החלו ההפגנות באי בחריין, הסמוך לחופי סעודיה. אי זה מאוכלס ברוב שיעי דובר פרסית, שעליו שולט מיעוט סוני ערבי, שבט אל-ח'ליפה, שהיגר מהיבשת לאי בחריין לפני כ-200 שנה ושולט בו עד היום בחסדי הבריטים, האמריקנים והסעודים. סדרת הפגנות עם אוהלים בכיכר המרכזית של הבירה מנאמה, "כיכר הפנינה", פוזרה באלימות, אך השינוי הבסיסי הגיע כאשר צבא סעודיה פלש לבחריין באמצע מארס, ומאוחר יותר כבש את המדינה על-פי הזמנת המלך ועשה בה כטוב בעיניו. המהפכה בבחריין נכשלה, אך המתיחות בין הרוב השיעי הנשלט ובין המיעוט הסוני השולט נמשכת ומדי פעם פורצת כהפגנות רחוב. השחקן הסמוי למחצה בנוגע לבחריין הוא אירן, הטוענת כי היסטורית האי שייך לה, ובשל כך שמרבית תושביו הם שיעים, היא גם אחראית לשלומם ולביטחונם. טענות כאלו מעבירות חלחלה בסעודים, יריביהם המרים של האירנים, שכן האי בחריין נמצא רק 28 קילומטר מחופי סעודיה, ואם ייפול בידי אירן, אזי אירן תשלוט על החוף הסעודי ועל מקורות הנפט הרבים של בחריין וסעודיה. בבחריין נמצא הנמל העיקרי של כוחות ארה"ב במפרץ, ומכאן נובעת חשיבותו האסטרטגית למערך הכוחות המערבי הניצב במפרץ מול אירן. דבר זה מסביר הן את ההסכמה הבינלאומית לכיבוש בחריין על-ידי סעודיה, והן את הזעם שהוא עורר אצל האירנים.

ב-15 בפברואר, ארבעה ימים אחרי התפטרות מובארק, החלו ההפגנות נגד קדאפי. הוא כדרכו הגיב באכזריות רבה, בהרג אלפי אזרחים. הצבא התפרק מהר בשל מבנהו השבטי, ויחידות שלמות על ציודן וחימושן הכבד הפנו נגד קדאפי את לועי התותחים והטנקים. העולם היסס, גמגם, גינה ובסוף התערב באמצעות התקפות מהאוויר על הכוחות, כלומר השבטים, שהמשיכו להיות נאמנים לקדאפי. אזור קירינאיקה ובירתו בנע'אזי היו מרכז המרד נגד קדאפי, שלא נעדרו ממנו גם מרכיבים אתניים, כמו הצטרפותם של שבטי ברברים ללחימה נגד צבא המדינה. קדאפי נעזר בשכירי חרב אפריקניים מצ'אד ומניז'ר, וגם חיילים סוריים ששלח אסד לעזרתו נלחמו עם כוחותיו. אלא שכל אלה לא עמדו מול מכונת המלחמה האירופית שניצלה החלטה עמומה של מועצת הביטחון להגן על העם הלובי כדי לנסות לפגוע בקדאפי אישית. הוא שרד עד 20 באוקטובר עת נתפס והוצא להורג בידי המורדים, לא לפני שאלֶה התעללו בו באופן המשפיל ביותר. אחריו נתפסו גם בניו, והשלטון עבר לידי קואליציה של שבטים המנהלים את המדינה בכוח הזרוע, ומאז התלקחו מספר רב של סכסוכים בין השבטים על חלוקת השלטון ביניהם. נשק ממחסני הצבא שלו, ובעיקר טילים נגד מטוסים, התפזרו ברחבי המזרח התיכון, וחלקם הגיעו לעזה.

מתחילת השנה היו גם הפגנות המוניות במדינות נוספות באזור – אלג'יריה, מרוקו, ירדן, עירק, וגם אירן שאינה ערבית – אך אלו טופלו באמצעים משטרתיים קשוחים, והמדינות הללו עדיין מתפקדות כפי שתפקדו עד 2011. במרוקו הכניס המלך שינויים בחוקה, וכיום יש בממלכה שוליים רחבים של פעילות פוליטית לגיטימית. התפתחויות אלה במזרח התיכון החלו כבר בעשור הקודם: באפריל 2003 הפילה קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב את השליט העירקי, סדאם חוסיין, ומאז שהופל שלטונו, עלתה שאלה גדולה לשיח הציבורי הערבי: מדוע אנו, בני האומה הערבית, נזקקים לכוחות זרים כדי לסלק מעלינו את הדיקטטורים? מדוע איננו עושים את מה שעושה כל חברה הנמצאת תחת דיכוי? למה ההמונים של אוקראינה, צ'כיה ורומניה יצאו לרחובות כדי לקחת את עצמאותם בידיהם ואילו אנו מתנהגים ככבשים צייתניות? מאז 2003 ניסרו השאלות הללו בחלל התקשורתי הערבי וליבו את הרצון להשתחרר מהשליטים. התפתחות שנייה אירעה בינואר 2006 כשתנועת חמאס זכתה בבחירות הראשונות שהשתתפה בהן במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלשתינית. הסיבוב הבא התרחש ביוני 2007, כאשר השתלטה על עזה בכוח הזרוע והנשק, לאחר שחיסלה את ארגוני הביטחון של הרשות הפלשתינית, הרגה ופצעה רבים מאנשי הרשות והבריחה את חבריהם ליהודה ושומרון. זו הייתה דוגמה חיה לתנועה אזרחית, איסלאמיסטית מבית היוצר של "האחים המוסלמים", שהשתלטה על יחידת שטח ומיסדה בה שלטון יציב. חמאס הציב בכך מודל לחיקוי, שעודד רבים בעולם הערבי ללכת בעקבותיו.

במספר מדינות הגיעו השנה תנועות איסלאמיות למעמד פוליטי שלא היה להן בעבר: בתוניסיה זכתה המפלגה האיסלאמית ב-41 אחוז ממושבי הפרלמנט, במרוקו זכתה המפלגה האיסלאמית במעמד הבכורה הפרלמנטרי, ובמצרים מסתמן ניצחון היסטורי למפלגות הדתיות שתשתלטנה על כ-70 אחוזים מהפרלמנט המצרי. בלוב הכריז ראש המועצה הלאומית השלטת כי לוב תהיה מדינה איסלאמית ושהשריעה תהיה בסיס החקיקה. ואכן, השלטון החדש בלוב ביטל את האיסור שהטיל קדאפי על ריבוי נשים. למדינות אלה יש להוסיף את רצועת עזה שמאז יוני 2007 היא מתפקדת כמדינה איסלאמית בתמיכה אירנית מסיבית. האיסלאם מגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים, למרות שהדמוקרטיה אינה צורת שלטון המשתלבת בטבעיות עם האיסלאם, שכן המסורת האיסלאמית אינה מקבלת בקלות מרכיבים חשובים של דמוקרטיה כגון שוויון בין גברים ונשים, זכויות מיעוטים דתיים, חופש הביטוי, שלטון החוק, הפרדת רשויות, חופש דת, חופש מדת והחלפת שלטון באמצעות הקלפי. מפלגה איסלאמית עדיין לא הפסידה רוב פרלמנטרי, ולכן קשה לצפות איך תתנהג מפלגה כזו אם יקרה מצב כזה – האם תוותר על השלטון, או תיאחז בו לתמיד. בהקשר זה של האיסלאם הפוליטי, יש לציין כי אירן היא שהחלה את "המהפכה האיסלאמית" בראשית 1979, ובעקבותיה השתלט חיזבאללה על לבנון בתהליך מתמשך. יש בעולם חוקרים הטוענים כי "האחים המוסלמים" הם בעצם איסלאם פרגמטי, מתון, פתוח ומקבל את המודרנה על מרבית מרכיביה התרבותיים והפוליטיים, ולכן אין שום צורך להיבהל מהגל האיסלאמי הפוקד את העולם הערבי. לעומתם יש קבוצת חוקרים הטוענים כי "האחים המוסלמים" יכולים אולי להיות פרגמטים, אבל הם אינם פועלים נגד קבוצות רדיקליות הרבה יותר מהם, ומניחים להן לפעול נגד "אויבי האיסלאם" בחופשיות. הם מזכירים שארגוני טרור איסלאמיים צמחו במקומות שונים מתוך המצע האידיאולוגי של תנועות נוסח "האחים המוסלמים". המבחן של תנועות האיסלאם הפוליטי המגיעות לשלטון אינו בסיסמאות אלא ביישום: האם הן תתיחסנה לאוכלוסיה ולמצוקותיה בהגינות? האם הן תקיימנה את ההתחייבויות הבינלאומית שירשו מהשלטון הקודם? בהקשר המצרי – האם יכבד השלטון הבא את הסכם השלום עם ישראל? שאלה נוספת היא אם ניצחון האיסלאם הפוליטי יכניס את התנועות המודרניסטיות, הליברליות והחילוניות בעולם הערבי לדמורליזציה, לתחושת אבדון וייאוש, או שמא יציב להן אתגר שכדי להתגבר עליו הן יחזקו את פעילותן, יתארגנו וישתפרו, כדי לזכות, בהגיע היום, באמון הציבור.

במספר מדינות שבהן החברה היא עדיין בעלת מאפיינים מסורתיים יש תפקיד מפתח לשבטיות הנטועה עמוק בתרבות המזרח התיכון. הבעיות הפוליטיות של עירק, לוב, תימן, סודן והרשות הפלשתינית הן ביטוי לפלגנות השבטית, האתנית, הדתית והעדתית, המאפיינת חברות אלו. מתברר כי מדינת הקונגלומרט הערבית הסטנדרטית, שניסתה לבסס את הלגיטימציה שלה על תודעה לאומית משותפת לכלל אזרחי המדינה, נכשלה בניסיונה להתנחל בלבבות האוכלוסיה ולעקור ממנה את הנאמנות המסורתית לשבט, ליחידה האתנית (לדוגמה: כורדים, טורקמנים, ארמנים), למסגרת הדתית (מוסלמים, נוצרים, זורואסטריזם וכדומה), או זו העדתית (סונים, שיעים). על-רקע זה עולות יותר ויותר מגמות פילוג של מדינת הקונגלומרט שיצר הקולוניאליזם והקמת מדינות על בסיס הומוגני: סודן כבר התפלגה ביולי השנה לשתי מדינות, וסביר להניח כי חלקיה (דרפור, קורדופאן) ימשיכו לדרוש עצמאות וכך לפלג את סודן הצפונית (הערבית-איסלאמית) ליחידות שבטיות. עירק כבר מפורקת למעשה לשתי מדינות: כורדיסטן ועירק. החבל האוטונומי הכורדי נהנה מממשלה משלו, פרלמנט משלו, ומשורה ארוכה של סמלי שלטון עצמי: צבא חזק, משטרה אפקטיבית, חוק, מערכת משפט, אדמיניסטרציה וכלכלה. בחודשים האחרונים, ועל-רקע התפקוד הלקוי של ממשלת בגדד, חלק מהאזורים (=השבטים) בעירק הערבית הכריזו על היותם "אקלים", כלומר ישות המנהלת בעצמה את חייה כשהיא נהנית מאוטונומיה רחבה, ומהווה מעין "מדינה". בלוב הצליחו השבטים לסלק את קדאפי, ועתה הם נלחמים זה בזה על חלוקת נתחי השלטון ביניהם. בתימן, הפגנות רבות בערי הדרום – עדן, תעז, אבּ – מתנהלות בדרישה ציבורית לפרק את תימן ולחדש את העצמאות שהייתה לדרום תימן עד לפני 20 שנה. הרשות הפלשתינית מחולקת תרבותית ופוליטית בין עזה ובין יחידה פוליטית כלשהי שאולי תקום בעתיד ביהודה ושומרון. גם בסוריה, על-רקע המרידה הרחבה נגד שלטונו של אסד, יש סימנים כי המדינה תתפרק למספר יחידות הומוגניות.

לא ניתן להתעלם מהתפקיד שמילאה התקשורת הלוויינית בשינויים שחלו בשנה האחרונה. ערוץ אלג'זירה הוביל את אש המהפכה ממקום למקום, וזאת אחרי 15 שנה של הסתה פרועה ובוטה נגד שליטי ערב, נגד ארה"ב וישראל בפרט ותרבות המערב בכלל. ההמונים המדוכאים לא יכלו להתארגן להפגנות באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה במדינותיהם, וכאן היה, ועדיין קיים, תפקיד מרכזי לאתרי התקשורת החברתית, שבאמצעותן הצליחו "צעירי המהפכה" בכל מקום להתארגן לפעולות המוניות נגד השלטון. אתרי שיתוף סרטונים דוגמת יוטיוב סייעו למורדים להפיץ בעולם את פעולות הדיכוי הננקטות נגד מפגינים. הדבר בולט במיוחד בסוריה ובמצרים, שבהן מתנהל המאבק נגד הצבא כמעט בשידור ישיר, כמו גם פעולות הדיכוי שהשלטון נוקט. השליט הערבי המודרני אינו יכול עוד להסתיר את פעולותיו מעיני העולם. הוא חשוף ולכן הוא גם פגיע, שכן דעת הקהל העולמית הרואה את הדם נשפך ברחובות דוחפת את הפוליטיקאים לפעולה.

במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית, ובמיוחד על-רקע החידלון הערבי לפעול נגד ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, היו רבים שהספידו את הליגה הערבית ואחד העיתונאים הבולטים במצרים אף כינה אותה "גופה קפואה במקרר, אשר לאף אחד אין אומץ למלא עבורה תעודת פטירה". הליגה נכשלה בניסיונותיה להוציא את עירק של סדאם מכווית ב-1990, נכשלה בשכנועה של סוריה לחדול מתמיכתה באירן נגד עירק במהלך שנות מלחמת אירן-עירק (1988-1980), נכשלה בעצירת רצח העם בדרפור שביצע השלטון המרכזי הסודני, ונכשלה בייצוג הקולקטיב הערבי בזירה הבינלאומית. חולשת הליגה גרמה להקמת גופים רב-לאומיים אחרים בעולם הערבי: מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, ארגון מדינות צפון אפריקה, ואחרים. במהלך השנה האחרונה קיבלה הליגה "הנשמה מלאכותית" מצד אירופה, באמצעות המשקל שייחסה ברית נאט"ו לפנייתה של הליגה הערבית למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להגן על האזרחים בלוב מפני צעדי הדיכוי של השלטון. נאט"ו תרגמה בקשה זו למלחמת חורמה נגד קדאפי שהביאה להפלתו. בימים אלה אנו עדים לניסיונות לחזור על תסריט זה בנוגע לסוריה: פנייה של הליגה הערבית למועצת הביטחון תיתן כיסוי בינלאומי להתערבות זרה בסוריה, וכך דווקא חולשתה של הליגה, שאינה יכולה לעשות דבר מעשי אחד נגד שליט ערבי הטובח באזרחיו, מאפשרת לה לפנות לגופים בינלאומיים חזקים כדי להביאם להילחם בדיקטטורים הערבים צמאי הדם.

לא ניתן להתעלם מהתפקיד המרכזי שמילאה נסיכות קטר בעשור האחרון, ובפרט בשנה האחרונה. באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שקטר מפעילה, היא הצליחה לקעקע את שלטונם של בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קדאפי בלוב, סאלח בתימן, אסד בסוריה ועוד שליטים רבים במדינות ערב. אלג'זירה ניהלה נגדם "ג'יהאד תקשורתי", מבלי שאף אחד נקף אצבע נגד קטר. בעיקר על-רקע זה הפך אמיר קטר לאיש החזק ביותר בעולם הערבי. במהלך השנה האחרונה הייתה קטר מעורבת גם בפעילות צבאית התקפית נגד קדאפי, כשמטוסי חיל האוויר הקטרי הפציצו מטרות של צבא לוב, והובילו נשק ותחמושת למורדים בקדאפי. קטר משתתפת – יחד עם טורקיה – באימון חיילים סוריים שערקו מהצבא ובהחזרתם לסוריה כדי שיילחמו נגד צבא המדינה ומערכת השלטון של אסד. קטר מארחת בשטחה את הבסיס האווירי העיקרי של ארה"ב במפרץ, וקרוב לוודאי שכל פעולה אמריקנית נגד אירן תתבצע גם מבסיס זה הנמצא במרחק חמש דקות טיסה מחופי אירן. אמיר קטר ושר החוץ שלה מנהלים בחודשיים האחרונים מסע לחצים על אסד הכולל איומים ברורים בפנייה לאו"ם ולמועצת הביטחון, אם ימשיך להרוג את אזרחיו. ההתקפות על קטר בתקשורת הסורית מבטאות היטב את הזעם הסורי הרשמי על הנסיכות הקטנה המתנהגת כמעצמה.

בשנה האחרונה צפתה אירן בדאגה רבה במתרחש בעולם הערבי. השלטון בסוריה מתנדנד, ואם אסד ייפול, יאבד הבסיס האירני במדינה זו. חמאס הפך לארגון שלטוני והישעה את הג'יהאד נגד ישראל, ואילו חיזבאללה נתקל בהתנגדות פנימית לבנונית גוברת והולכת, ככל שמצבו של אסד הולך ומתדרדר. אירן נמצאת כיום בתהליך של הכנסת עירק תחת כנפי ההגמוניה האירנית, והנסיגה האמריקנית מעירק בדצמבר זירזה תהליך זה. על ישראל לשקול את שיבתה האפשרית של עירק לחזית המזרחית, בכל הקשור לעתידה של בקעת הירדן. אירן נצמדת לפרויקט הגרעין ומתרגמת אותו לכוח צבאי, כדי להרתיע את כל החורשים רעה נגד שלטון האייתוללות, וכדי להחזיר לעצמה את ההגמוניה האזורית. היא שואפת להכניס את המפרץ תחת השפעתה ולנטרל את הכוח הטורקי והישראלי.

טורקיה, שבנתה את מדיניות החוץ שלה במשך העשור הקודם על עיקרון "אפס סכסוכים", מסובכת היום במספר סכסוכים לא פשוטים. היא מעורבת בסוריה, מאוימת על-ידי אירן, מסובכת עם ישראל על-רקע המשט והגז בים התיכון, עם צרפת על-רקע ההכרה בשואת הארמנים והייתה מסובכת עם ארה"ב ואירופה בשל תמיכתה בקדאפי. הכלכלה הטורקית המתפתחת במהירות היא עדיין המנוף העיקרי לעצמתה הפוליטית, בעיקר על-רקע הבעיות הכלכליות בגוש היורו ובארה"ב. אלא שמיתון כלכלי באירופה עלול לערב גם את טורקיה ובין היתר להחזיר לטורקיה מובטלים רבים מגרמניה, והדבר מדאיג מאוד את ראשי השלטון שלה. שנת 2011 הייתה שנה סוערת ברחבי המזרח התיכון. הוא משנה את פניו במהירות, והמדינות בו שוקעות לתוך ביצה של סכסוכים פנימיים, של כלכלה מידרדרת, ושל תקוות רבות המתנפצות את קרקע המציאות הקשה והבעייתית. "האביב הערבי" מתברר יותר ויותר כ"חורף איסלאמי ושבטי", ותחזיותיהם של צופים ועיתונאים מערביים על "דמוקרטיה בעולם הערבי" מתבררות כרחוקות מהמציאות המרה. ישראל מופיעה בכל התסריט הזה כאי של שפיות, יציבות ושגשוג, ועלינו לשמור את עצמנו מהגלים הסוערים המטלטלים את העולם שסביבנו.