חסרות הגנה

הכלל התלמודי הידוע "הבא להרגך – השכם להרגו" מעוגן בחוק העונשין, בסעיף המכונה 'סייג ההגנה העצמית'. סעיף חוק זה קובע תנאים ברורים המתירים תקיפה נגדית: על הנתקף חלה חובת נסיגה ממקום התקיפה, ובמידה שהדבר לא מתאפשר – פעולת ההגנה כנגד התוקף צריכה להיות סבירה, מיידית, פרופורציונלית ונחוצה להדיפתו. במידה שהנתקף יעמוד בתנאים אלה, בית המשפט יזכה אותו מכל אַשָּׁם. אלא שכאן מתעוררת בעיה. דוח המרכז, המחקר והמידע של הכנסת מאוקטובר 2010 מעלה טענה ולפיה התנאים המגדירים בחוק את סייג ההגנה העצמית משקפים עימות חד-פעמי בין שני צדדים השווים בכוחם וביכולותיהם הפיזיות. לכן, דרישת הפרופורציה מתקבלת על הדעת, שכן אין מקום להצדיק הגנה באמצעות שימוש בנשק, בעוד התוקף עושה שימוש באגרופיו בלבד. כמו-כן, משמעות סיום התקיפה הינה שהאיום הוסר ולכן דרישת המיידיות אף היא מובנת. אך בעימות פיזי בין גבר לאישה יחסי הכוחות הינם שונים בתכלית, וגבר אלים ללא נשק יכול להוות איום שְׁווה ערך לאישה עם נשק. אישה הסובלת מאלימות מצד בן הזוג יודעת היטב שהאיום איננו פוסק בתום התקיפה, אלא רק מסמן אתנחתא קלה עד להתקף הזעם הבא. הסכנה הנשקפת מבן הזוג ברגעיו האלימים, בעודו חובט באישה באכזריות תוך אובדן עשתונות, אינה מאפשרת תגובה כלשהי מצד האישה המוכה, שכן כל ניסיון תקיפה נגדית מצידה מזמֵן לה סכנת חיים של ממש. יתר על כך, בית המשפט דורש מהנתקף לפעול בקור רוח ולהפעיל שיקול דעת באשר לרמת נחיצותה של פעולת ההתקפה הנגדית. למותר לציין שכאשר מדובר באישה מוכה החשה איום על חייה מצד בן הזוג האלים – יכולתה להגיב בקור רוח ובצורה שקולה הינה מצומצמת ביותר. מה היה עולה איפוא בגורלה של אחת הנרצחות לוּ הייתה ממתינה שבן הזוג יחדול מפֶּרֶץ האלימות, ורק אז הייתה מצילה את חייה באמצעות הריגתו? לאור החוק והתנאים הבלתי אפשריים המנוסחים בו התשובה הינה חד-משמעית: בית המשפט היה גוזר עליה שנות מאסר ארוכות. זאת, על-אף שהרציונל שהנחה את המחוקק בהענקת חסינות למותקף במסגרת סייג ההגנה העצמית חל במלואו גם לגביה. כך נותרת האישה המוכה בחוסר אונים, כשבידיה שתי אפשרויות: עונש מאסר ממושך, או לחלופין – חידלון. יהיו שיטענו שמתן הגנה משפטית לאישה מוכה שהורגת את בן הזוג במטרה להתגונן, על-אף שהתנאים הקבועים בחוק אינם מתקיימים במלואם, הינה פתיחת סכֶר שתאפשר לכל אישה לקחת את הדין לידיה ולהוציא להורג את בן הזוג. הרי אין כל מחלוקת כי במקרים בהם אישה מוכה מפעילה כוח קטלני כלפי בן הזוג מתוך מניע פסול, כגון עשיית דין עצמית או נקמה, יש להרשיעהּ ברצח. וכיצד נוכל לדעת אם היא פעלה מתוך הגנה או מתוך נקמה? התשובה היא פשוטה: בית המשפט נדרש מדי יום להתחקות אחר מחשבתו הנסתרת של כל נאשם אותו הוא דן, שכן לולא הוכחת מחשבתו הפלילית לא יהיה בסיס להרשעתו. באותה מידה מוסמך בית המשפט להכריע גם בשאלה מה היו מניעיה האמיתיים של אישה מוכה שהרגה את בן הזוג.

החוק הישראלי קובע כי במקרה בו קדמה לקטילת חייו של אדם התגרות – הרוצח יורשע בהריגה בלבד. בעולם המשפט מכונה כלל זה 'הלכת הקִנְטור'. מדובר בסעיף חוק שנוי במחלוקת, כשעיקר הביקורת המופנית כלפיו נובעת מכך שהוא מחשיב את הגברים כזכאים לנקום בפוגעים בכבודם וכבעלי התקפי זעם קטלניים הראויים להבנה. וכך למעשה מפחית החוק מענשם של גברים המגיבים ברכושנות ובתקפנות בכל הקשור למערכות יחסים זוגיות בהן הם מצויים. כדוגמה להמחשת העניין נזכיר את 'פרשת אזואלוס' שהסעירה לפני עשור את המדינה. מוריס אזואלוס הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בשני מעשי רצח ונדון לשני מאסרי עולם חופפים, לאחר שְיָרה למוות באשתו ובמאהבה בעקבות חשיפת הרומן בין השניים. טענת הקנטור, שהתקבלה לבסוף על-ידי בית המשפט העליון במסגרת ערעור על הכרעת הדין, התבססה על טיעונו של אזואלוס לפיו המאהב נשק לאשתו על פיה בנוכחותו ואמר: "זו האמת, אתה יכול לקפוץ". עדות זו על אודות התרחשות הדברים נמסרה על-ידי אזואלוס בלבד, ולא היה שום עֵד שנותר בחיים שיכול היה לאמת זאת. נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הפגין הזדהות שיפוטית יוצאת דופן עם בן הזוג האלים והרכושני, בקבעו בפסק הדין: "אמת זו נחתה עליו כרעם ביום בהיר. עיניו חשכו. עולמו חרב. הוא נטל את נשקו וירה בשכן ובאשתו שלו", והמיר את הרשעתו מרצח להריגה. עו"ד יהודית קרפ, אשר שימשה בעבר כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עמדה בשנת 1989 בראש ועדה שבדקה את מדיניות החקירה והמשפט בעבירות אלימות בין בני זוג. מדוח הוועדה עולה כי תופעת האלימות במשפחה מושפעת רבות מהמציאות הישראלית הייחודית, בה במקרים רבים ערכי דת ותרבות מעודדים את סגירותה של האישה בביתה ותלותה בבעלה, ושמים דגש רב על שלמות התא המשפחתי ושלום הבית. אף המצב הביטחוני המתוח מצמיח סף סבילות גבוה לתופעות אלימות באופן כללי, אליו נוספת מציאות ייחודית של דיני מעמד אישי והליכי גירושין ממושכים ומסובכים, שהינם כר פורה להצמחת איבה ואלימות בין בני זוג.

סיפורה של כרמלה בוחבוט, שנגע אף הוא ללב השופטים שדנו בכתב האישום שהוגש נגדה, הוא אחת הדוגמות הידועות למחיר הכבד אותו נאלצות לשלם נשים מוכות כאשר הן נוקטות בפעולת התגוננות כנגד בן זוגן האלים. במשך 24 שנים נשאה בוחבוט על פניה ועל גופה סימני חבלה חמורים כתוצאה מהתעללות אכזרית ביותר מצד בעלה. היה זה סוד גלוי ביישוב בו התגוררה, שכן הורי בעלה, אחיו, אחיותיה והסביבה ידעו על כך ולא עשו דבר. היא קיבלה על עצמה בהכנעה את המציאות האכזרית בה חיה, מעולם לא פנתה למשטרה, ואף כשהגיעה לבית החולים עם סימני חבלה חמורים – טענה בפני הצוות הרפואי שחבטה בראשה באמצעות כפכף. למרבה הפלא, ההסבר הניח את דעתם של הרופאים. בפברואר 1994, באחד מהתקפי הזעם של הבעל, לקחה בוחבוט לידיה את נשקו הצבאי של בנם במטרה לשים קץ לחייה, ומשנכנס בעלה לחדר – ירתה בו למוות. מקרה בוחבוט סימן תפנית משמעותית בגישת המחוקק למצוקתן של נשים הסובלות מהתעללות חמורה וממושכת מצד בן זוגן. עד אז היה מחויב בית המשפט לגזור מאסר עולם על כל נאשם שהורשע ברצח, ללא קשר לנסיבות העניין. בעקבות המקרה הוסיף המחוקק סעיף עוקב לזה הדן בעבירת הרצח, סעיף הנודע בכינויו "סעיף כרמלה בוחבוט". סעיף זה קובע כי ניתן להקל בענשו של מורשע ברצח אם היה נתון במצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת מצד הנרצח. על-אף הצעד המשמעותי בו נקט המחוקק, שיש בו כדי לצמצם את עצמת הטרגדיה, עדיין היה מדובר בהרשעת האישה המוכה ברצח, ולא בהריגה. במאי 2007 מינה שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, צוות בראשותו של פרופ' מרדכי קרמינצר לבחינת יסודות עבירות ההמתה בחוק העונשין, והעונשים הקבועים בצדן. הוועדה הורכבה מנציגים מפרקליטות המדינה, הסנגוריה הציבורית, המחלקה לייעוץ וחקיקה וכן המכון הישראלי לדמוקרטיה. בדוח שהוגש ליועץ המשפטי לממשלה לפני כמה חודשים נקבע כי "עבירת הרצח, כפי שהיא קיימת ומפורשת כיום, אינה חלה על מעשים שחומרתם רבה וראוי לתייגם בדרגת החומרה העליונה של עבירות ההמתה, ומנגד חלה לעתים על מקרים שמבחינת חומרתם לא ראוי היה לתייגם כרצח". לפיכך, הוצע ליצור מדרג חדש של עבירות המתה, במסגרתו מעשה שנעשה עקב התעללות ממושכת מצד הקרבן יוגדר כעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, והעונש המוצע בצדו הינו 15 או 20 שנות מאסר. כעת ממתינים לאישור דוח הצוות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ואם זה יינתן – יועבר הדוח להצבעה במליאת הכנסת. מדובר בבשורה לנשים מוכות הנאלצות להגן על חייהן באמצעות המתת בן הזוג ואינן עומדות בתנאי סייג ההגנה העצמית, אך עם זאת, מדובר עדיין בעונש מאסר ממושך.

אלו עוד פתרונות משפטיים ניתן להציע כדי להגן על האישה המוכה? אפשרות אחת היא שינוי תנאי סייג ההגנה העצמית הקבועים בחוק. כך, למשל, דרישת המיידיות אינה קיימת במדינות המשפט המקובל, ביניהן קנדה ואנגליה; במדינת ארקנסו שבארצות הברית נקבע שדי בקיומו של איום במסגרת התעללות קבועה בבן משפחה כדי להצדיק שימוש בכוח לשם הגנה עצמית; והקוד הפלילי הגרמני מבחין בין הגנה עצמית מסוג "הצדק", בו יש דרישה מלאה להתקיימות התנאים, לבין הגנה עצמית מסוג "פטור", במסגרתה לא קיימת דרישת הסבירות. אך שינוי נוסח החוק הוא מעשה בעייתי, וזאת בשל סכנת "המדרון החלקלק". בשינוי התנאים הכתובים בחוק עלול מותקף לנקוט במעשים הנחזים כהגנה עצמית בעוד מניעיו האמיתיים הינם פסולים. לכן, יש צורך חיוני בתנאים אלה שיבטיחו כי אכן מדובר במצב בו המותקף לא יכול היה להותיר את "הטיפול" בתוקף בידי הרשויות, ולא הייתה לו ברירה אלא לנקוט בעצמו בפעולה מיידית וללא דיחוי על-מנת להגן על עצמו. מסיבה זו דומה שיש לנקוט בפתרון זהיר יותר שאיננו נוגע בשינוי החוק אלא בהרחבה פרשנית שלו על-ידי בית המשפט. כלומר, התנאים להחלת סייג ההגנה העצמית יישמרו כמו שהם, אך דרישת המיידיות תוגמש, דרישת הסבירות תיבחן בעיניה הסובייקטיביות של האישה המותקפת ודרישת הנחיצות והפרופורציונליות תביא בחשבון את פערי הכוחות בין הצדדים. כל זאת, תוך התייחסות למצבה הנפשי של האישה הלוקה בתסמונת האישה המוכה. כך לדוגמה נהוג בחלק ממדינות בארצות הברית, בהן נקבע שדי בהוכחת קיומם של יחסי התעללות כדי להוכיח קיומה של סכנה מיידית למתגונן. ב-16 מדינות בארצות הברית מחילים בתי המשפט את סייג ההגנה העצמית גם בנסיבות שבהן הפעלת הכוח מצד קרבן ההתעללות לא נעשתה במסגרת עימות פיזי, ובמדינות רבות אחרות ביניהן ארצות הברית, אנגליה וצרפת, נקבע שסבירותה של פעולת ההגנה תיבחן במבחן סובייקטיבי המתמקד בשאלה אם הפעולה הייתה סבירה לפי תחושותיו הסבירות של המתגונן. בהקשר זה ראוי לציין גם את פסק הדין 'Wanrow' שניתן בשנת 1979 על-ידי בית המשפט העליון במדינת וושינגטון שבארצות הברית, ובו נטען כי פרשנות סייג ההגנה העצמית המביאה לידי ביטוי את ההבדלים הרלוונטיים בין הגבר לאישה היא חובה הנגזרת מעיקרון השוויון בין אזרחי המדינה. כאן המקום להדגיש כי אין מדובר בציפיה מבית המשפט לגילוי חמלה ורחמים כלפי אישה מוכה המועמדת לדין, שכן אז תהא הצדקה לגילוי חמלה אף כלפי גבר מכה שהיה קרבן לאלימות קשה מצד הוריו וזהו דפוס ההתנהגות היחיד המוכר לו. מערכת המשפט מבוססת על התפישה לפיה לכל אדם אחריות מוסרית על מעשיו הרעים, גם במצבים בהם תפאורת חייו אינה נעימה לעין. הציפיה היא רק שבית המשפט יתחשב במצבה הסובייקטיבי של האישה בעת התקיפה וייקח זאת במערך השיקולים כאשר הוא מכריע את דינה.

פרופ' קרמינצר הינו אחד ממומחי המשפט הפלילי הבולטים ביותר בישראל. כיום הוא משמש כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכאמור, עומד בראש הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה. בשיחה עמו הוא מתאר את הגבולות שיש למתוח, לשיטתו, במסגרת מציאת פתרונות למקרים בהם אישה מוכה הורגת את בן הזוג במטרה להגן על חייה, ואינה עומדת בתנאי סייג ההגנה העצמית הקבועים בחוק. "במקרה מסוג זה יש חשיבות רבה לקריאה רגישה של החוק, תוך הדגשת נסיבות העניין, שעשויה להועיל בגבולות מסוימים", הוא אומר ל'מקור ראשון'.

הדרישה לפיה פעולת ההגנה חייבת להתבצע מיידית לאחר תחילת פעולת התקיפה היא המחסום העיקרי לאישה המוכה לחסות תחת ההגנה המשפטית של סייג ההגנה העצמית הקבוע בחוק. האם פתרון לבעיה עשוי להיות מתן פרשנות מרחיבה לדרישה זו?

"הייתי מהסס לשחק עם דרישת המיידיות באפיון של הגנה עצמית, כיוון שהגנה עצמית אינה רק פוטרת מעונש, אלא גם קובעת שהמעשה מותר ומוצדק. לכן להתייחסות בית המשפט לאותם תנאים יש משמעויות הרות גורל לערך חיי אדם".

כשאתה אומר שיש צורך בקריאה רגישה של החוק ובהתחשבות בנסיבות הייחודיות של האישה המוכה, האם כוונתך גם למקרה בו אישה ממיתה את בן הזוג כשהוא ישן?

"בפירוש לא, כיוון שהוא בבירור לא מהווה סכנה בנקודת זמן זו. אי-אפשר לומר בוודאות שכשהוא יתעורר תהיה אלימות, גם אם יש היסטוריה של אלימות עקבית מצדו. 'מותר האדם מן הבהמה' משמעו שגם אדם שהיה אלים בחמשת הימים הקודמים יכול לקום משנתו, ולא להכות את בת הזוג ביום השישי. גם במקרה בו איומי הבעל הוכחו בעבר כאמינים ולפני שהוא הולך לישון הוא מאיים על בת הזוג שלאחר קומו ירצח אותה, אני מהסס להקל, כיוון שעדיין אין ביטחון מלא שההתקפה תתממש. קשה לזַכּוֹת על בסיס ספקולציות, ודפוסי התנהגות של אנשים לעולם לא יהיו עקביים במאת האחוזים".

אם כך, מהי לגישתך נקודת הזמן בה יש להתיר לאישה לנקוט בפעולת תקיפה נגדית?

"ברגע שההתקפה מתחילה בפועל, כולל איומים ושבירת חפצים, כלומר כל תקיפה שאינה כדין".

על-פי רוב, אישה אינה מיומנת בשימוש בסכין לצורך הגנה עצמית. במקרה בו היא תעשה שימוש בנשק חם, בעוד בן הזוג לא נושא נשק על גופו, האם על בית המשפט בכל זאת לראות זאת כמעשה פרופורציונלי?

"אם קרבן התקיפה חלש יותר – הוא יזדקק לכלי נשק כדי לאזן את החולשה שלו ולהצליח להדוף את התקיפה. אם האישה המוכה עושה שימוש בנשק חם כיוון שזהו הנשק היחיד באמצעותו היא יכולה להדוף את ההתקפה, המעשה יענה על דרישת הפרופורציה שמופיעה בחוק. הרי אי-אפשר לצפות ממנה שתסכן את עצמה, וברור שאם היא תיכשל בניסיון התקיפה הנגדית – היא תרַצח".

מהי גישתך לעניין דרישת החוק לסגת ממקום התקיפה? הרי זוהי דרישה אבסורדית כשמדובר באישה מוכה שמותקפת בביתה שלה.

"באופן כללי אני מסתייג מדרישת הנסיגה מתוקף, אלא אם כן מדובר בילד או ברפה שכל. חובת נסיגה בסיטואציה אחרת מקנה לתוקף יתרון בלתי מוצדק לטעמי. לגבי האישה שזהו ביתה, החובה לדעתי אינה קיימת כלל. באותה מידה אישה אינה מחויבת לנוס למקלט לנשים מוכות, ומותר לה להישאר בבית ולהגן על עצמה באופן אקטיבי".

הטיפול שמעניקה המדינה במערכות השונות לנשים המוכות איננו מספק. בכל הארץ קיימים רק 13 מקלטים המצויים בתפוסה מלאה דרך קבע, ובכלל עולה השאלה האם מנוסה למקלט אכן מהווה פתרון למצוקתה של האישה, שכן מדובר במעבר ממצב בו האישה המוכה שבויה בידי בעלה האלים למצב בו היא שבויה בין קירות המקלט. בנוסף, התנהלות בתי המשפט מרפה אף היא לעתים את ידיה של האישה המוכה, וגורמת לה לאבד את אמונה במערכת ולהפסיק לפנות בבקשה לסיוע מהרשויות. כך שמעבר לחסמים הפסיכולוגיים המונעים מהאישה המוכה לקום ולעזוב את בעלה, קיימות גם משוּכוֹת אובייקטיביות רבות. נראה שרק נורמות משפטיות מפותחות תוכלנה לקבוע אם הרשעה ברצח של אישה מוכה, הנאלצת להציל את חייה באמצעות הריגת בן הזוג, הינה צודקת ונכונה, או שמא היא משקפת יישום בלתי שקול של כללי המשפט. על כך עוד צריך לתת את הדעת.

תהילה (שם בדוי) גדלה בבית דתי-לאומי. ככל חבריהַ, הייתה חניכה בבני עקיבא, הדריכה בתנועה, ואף שימשה כקומונרית. במהלך השירות הלאומי ביקשה חברה להכיר לה בחור, והיא נענתה להצעה בחיוב. "תיארו לי אותו כצדיק וירא שמיים, והדת הייתה מרכז חיי באותה תקופה", היא מספרת. "לא היה לי ניסיון בקשרים רומנטיים לפני שפגשתי אותו, ואחרי חודשיים כבר היה נראה לי נכון להתארס". ימים ספורים לאחר נישואיהם, הפכה האלימות כלפיה לשגרת חיים מרירה. "הפעם הראשונה שנחשפתי לאלימות מצדו הייתה בשבוע הראשון לנישואין. היינו צריכים לצאת לאירוע משפחתי, וקצת התעכבתי. בתגובה הוא איבד עשתונות ושבר חפצים על הרצפה. למרות שהחזקתי מעצמי עד אז אדם אסרטיבי, מצאתי את עצמי קפואה במקום. מאז המצב הלך והחריף". כל אישה עלולה להיקלע למערכת יחסים אלימה אך רק זו שאינה מצליחה להיחלץ ממנה היא אישה מוכה. כך מצאה עצמה תהילה נשאבת לצדה האפל של הסטטיסטיקה. "אני זוכרת את עצמי בעצב תהומי. התחילו להיות לי מחשבות אובדניות, והמוות הפך מבחינתי לסוף טוב. מרוב הבושה, ומהפחד שלא יבינו אותי, לא סיפרתי לאף אחד על מה שאני עוברת. היה לי קשה להודות בזה אפילו בפני עצמי. תירצתי לעצמי שזו החולשה שלו, ושאני צריכה להקל עליו".

תהילה לקתה בתסמונת האישה המוכה, בה אישה מצויה במצב של דיכאון קליני המונע ממנה לנקוט בפעולה שתמלט אותה ממעגל האלימות, שהולך ומחריף עם הזמן. היא לא הייתה מסוגלת לקום ולעזוב. "הוא היה משתולל על כל דבר שהתפרש בעיניו כנקיטת עמדה או הבעת דעה מצדי. הוא פשוט מחק את האישיות שלי והגעתי לקהות חושים מוחלטת. הוא היה נוהג להטיח את הראש שלי בקיר, שובר חפצים בטירוף או נועל אותי ימים שלמים בבית בלי טלפון. והייתה גם אלימות מינית, שעליה אני לא מעוניינת להרחיב. הייתי משותקת כשהוא היה מתחיל להכות אותי, ורף האלימות כל הזמן עלה. לא ידעתי למה לצפות". במשך שנות נישואיהם נולדו לתהילה ולבעלה שלושה ילדים, ועל-אף שמעולם לא הרים עליהם יד, הם שילמו מחיר פוצע על החיים בצל הטרור-תוצרת-בית. "יום אחד החל הבעל לאיים בחטיפת הילד. הייתי מאד נסערת, אספתי את הילדים מהגן והלכתי ללשכת הרווחה. ישבתי מול העובדת הסוציאלית האחראית, ולראשונה בחיי שפכתי את הלב וסיפרתי לה הכל. בסוף השיחה, היא הרימה את העיניים מהדפים בהם תיעדה את מה שאמרתי, מלמלה משהו שיפוטי על זה שאני לא פסיכולוגית ואין לי סמכות לנתח את האישיות של בעלי ושלחה אותי הביתה. מאז לא שמעתי ממנה". כאן המקום לציין שמדובר באירוע חריג, ופניות של נשים מוכות ללשכות הרווחה זוכות ברוב המכריע של המקרים למענה הולם. שכנה שזיהתה את החבלות שהיו על גופה הפעילה על תהילה לחצים אדירים להגיש תלונה במשטרה, וכך היה. היא שבה לביתה בליווי שוטרים ונסעה עם ילדיה לבית ההורים, להם נודע לראשונה על הסיוט בה חיים בִּתם ונכדיהם. בית המשפט הוציא צו הרחקה למשך חודש שאסר על הבעל להיכנס לעיר. "הרב המקובל זימן אותנו לפגישה והחליט שצריך שלום בית. הגענו למצב אבסורד שאני נאלצת לישון לידו רועדת מפחד בלילה, ולמחרת בבוקר נוסעת איתו לדיון בהליך הפלילי שתלוי נגדו בגלל התלונה שלי. האלימות החריפה בגלל 'הבושות' שעשיתי לו, והפחד היה משתק". אחת לחודש היו בני הזוג מגיעים לבית המשפט כדי לדון באישום נגדו. "הוא היה כופה עליי לומר לשופט, שידע שאנחנו גרים יחד, שקשה לי בלעדיו ושאני מתגעגעת אליו. חייבו אותו ללכת לסדנה טיפולית לגברים מכים, והוא היה 'התלמיד המצטיין'. קיבלתי חיזוק לזה שאין מושיע, והבנתי שבמקום לטפס על ההר ולנסות שוב ושוב לצאת מהתופת – עדיף להישאר במקום ולהפסיק לבזבז אנרגיות מיותרות".

כלפי חוץ, היה בעלה של תהילה אדם אדיב ונעים הליכות, אך עם הזמן החלה הסביבה לזהות את האלימות החבויה בו. "היו שידעו על האלימות ובחרו להעלים עין ולא להתערב. רב אחד אמר לי שאישה שסובלת מייסורים כאלה – השכר שלה בשמים מאד גבוה. רב מקובל אחר, שעשיתי בעיניים עצומות כל מה שאמר, אמר לי שעשיתי פעם משהו לא צנוע וזה התיקון שלי. הייתי בחברה מטייחת שהיה לה נוח לעצום עיניים במקום להתמודד עם הבעיה ולעזור לי להינצל". הדבר העצים את תחושת הבדידות וחוסר האונים של תהילה, וגרם לה להבין שהעזרה לא תגיע גם מבחוץ. כשהגיעה תהילה לטיפול רפואי לאחר שהבעל עיקם את ידה שהתנפחה, נפתח חלון הזדמנויות נוסף לסייע לה לצאת ממעגל האלימות. הרופאה בקופת החולים תיעדה בתיק הרפואי שהמטופלת סובלת מחבלות כתוצאה מאלימות בן הזוג, ובכך זה נגמר. כעבור שבע שנות נישואין, פגישה מקרית עם ידיד מהעבר הרחוק אפשרה לה לאזור אומץ ולדרוש גט, במסגרתו איבדה את כל רכושה ונותרה חסרת כל. עם זאת, האלימות נמשכה גם לאחר מכן, הפעם גם באמצעות הילדים. "הוא היה נוהג לקרוע מהבנות בגדים שהחליט שאינם צנועים, גילח את תלתלי הזהב של הבת, והיה מחזיר את הילדים עם בגדים אחרי שצבע אותם בשחור, כי הצבעים לא היו לטעמו. הוא איים עליי שלכל מקום שאלך – הוא יילך אחריי. נדהמתי לגלות שלמרות שסוף-סוף התגרשנו, אני עדיין חיה באיום תמידי ובפחד עצום. הייתי במצב של מוות נפשי, לא היו לי רצונות ולא היו לי חלומות". בעקבות מפגש עם רונית בן ארי, הפועלת רבות למען נשים מוכות, הגיעה תהילה עם ילדיה למקלט לנשים מוכות. "זה כל כך עקום שהאישה היא זו שנאלצת לעזוב את הכל ולשהות מאחורי סורג ובריח, במקום הבעל האלים. במקלט עברתי תהליך מאוד משמעותי, ולאט-לאט חזרתי לחיים. המקום הזה פשוט הציל אותי ואת הילדים שלי". כיום תהילה מסיימת את לימודיה לתואר ראשון, וקיים הסדר בינה לבין גרושה באשר למפגשיו עם הילדים. היא עדיין אוספת את שברי חייה, ומקווה שהפצעים הנפשיים מהתופת שעברה יתאחו בקרוב. "ההתמודדות נמשכת, ואני מניחה שהיא תלווה אותי לכל אורך הדרך", היא אומרת בכאב. "קשה לי להבין איך הגעתי למצב בו הייתי. אני כבר הרבה יותר מחוזקת, ולא רועדת מפחד בכל פעם שאני פוגשת אותו. אבל עדיין, אלו צלקות שתישארנה לעד, ואני לעולם לא אוכל לסלוח לו על זה שהוא דומם את הנפש שלי למשך כל כך הרבה שנים".