מאז שפקדנו לאחרונה את "מרתה" התל אביבית (רחוב אבן גבירול 26), חלפו, אומנם, כבר שלוש שנים תמימות, אבל זו הותירה בנו זיכרונות נעימים מהאירוח בה, ועל כן החלטנו לשוב ולתהות על קנקנה.
המסעדה ממוקמת בקומת הקרקע של בית ציוני אמריקה וכוללת אולם פנימי ומרפסת. היא מרוהטת בצניעות רבה ועל סועדיה הסולידיים היא משרה אווירה נינוחה ורגועה. כשהגענו אליה, לעת צהריים, גילינו תפריט שונה, בעיקרו, מזה שהיה נהוג בה בעבר.
מאחר שהיה זה יום-חורף מקפיא עצמות, החלטנו לפתוח במרק היום - עדשים עם ירקות, על-אף שיום קודם לכן נחלנו ממנו אכזבה במסעדה אחרת שבה ביקרנו. מסתבר שגם "מרתה" לא היטיבה עימנו, והכל בשל השעטנז המוזר של מין בשאינו מינו, הנוטל מן המרק את טעם העדשים הדומיננטי שאליו נכספנו. לשווא הפצרנו במלצרית שלנו לעשות "משפט שלמה" ולהפריד בין העדשים לשאר ירקות, ובהעדרו של מרק אלטרנטיבי לחימום חדרי הבטן שלנו, נאלצנו להסתפק במה שהוגש בצלחת.
פיצוי
לעומת זאת הפתיעו לטובה המנות העיקריות. סטייק האנטרקוט (300 גרם) של בת הזוג היה ממש לעילא ולעילא, נימוח ועשוי כראוי, וגם מנת הרביולי-ריקוטה שלי, ברוטב רוזה, התגלתה בשיא-תפארתה.
עכשיו הגיע תורו של הקינוח, וגם הוא, מסתבר, לא הכזיב. היה זה קרמבל-תפוחים, שיצא היישר מן התנור החם. המנה ממש התעלתה על עצמה, הוגשה ביד נדיבה, והצטיינה בטעם דומיננטי של תפוחים אפויים. אלה נחו על מצע רך של שטרויזל-פירורים, ללא בצק, ובליווי כדור של גלידת וניל. במלאכת העיכול סייעו לנו, כהוגן, אספרסו כפול ומהביל, ביחד עם סודה צוננת.
אלא שחדוות הקולינריה שלנו נפגמה לא במעט בעטיו של שירות לקוי, כשבין מנה למנה חלף זמן רב מדי. אבל גם משהגיעו, בסופו של דבר, המנות לשולחננו, נאלצנו להחזירן אחר כבוד למטבח, רק משום שהמלצריות התבלבלו בהזמנות, שהיו מיועדות, בעצם, לשולחן אחר.
על הארוחה לשניים שילמנו 250 שקל, כולל תשר של 10%, שאולי היה פשוט מיותר, ושאותו שילמנו רק מכוחו של הרגל. ובכל זאת, לזכותה של "מרתה" ראוי לציין, שכפיצוי על עוגמת הנפש שלנו, היא ציידה אותנו בשובר הנחה של 15% לארוחה שאנו אמורים לסעוד בה באחד מן הימים הבאים.