להיות מעושרות: כסף זה לעניים

כל הדיורים שבעולם לא שווים חיבוק אחד של אימא. זה מוסר ההשכל ש"מעושרות" רוצה שיישאר איתכם בסיום עונתה הראשונה. כשניקול, ששוב לא מקשיבה לענבר וממרכזת את עצמה, פולטת את המסקנה הזאת אף אחת מחברותיה לא מערערת על הקביעה. אף אחת לא שואלת מי האימא? איך היא מחבקת? ואיזה פריטים של דיור מועמדים להמרה? דפנה, למשל, לא הכי מתלהבת מאימא שלה, אולי היא דווקא מעדיפה דיור? גם את אימא של ענבר לא ראינו בכלל כל העונה וענבר רק עכשיו למדה לאהוב מותגים. אולי היא כן בעניין של לעשות החלפות? למה תמיד ניקול חייבת לכפות את דעתה באגרסיביות, להכליל ולקבוע בשביל כולן? ובכל זאת, שלא תגידו שאין לה עקומת למידה. ניקול בהחלט למדה לקח מהעבר. הפעם היא רק הסתפקה במשפט הזה. היא לא רצה להקים חברה בע"מ למוסרי השכל, היא לא הביאה איתה צוות של פילוסופים והוגי דעות שיגיש למעושרות פתגמים ומכתמים מעשה ידיה, ובעיקר לא השאירה ללאה ערימה של כלים מלוכלכים לשטוף כל הלילה. בין אם ניקול עבדה על המשפט הזה לגמרי לבד ובין אם ידה הנעלמה של ההפקה בחשה לה במחשבות, המסקנה היא אחת: גם היוצרים של "מעושרות" מנסים לשכנע אותנו שהם לא נכנסו אלינו הביתה, רוקנו פח של זבל בסלון והשאירו אותנו להתמודד עם הריח. גם הם רוצים שנחשוב של-22 הפרקים שחלפו לנגד עינינו יש ערך נוסף מעבר להיותם טראש טהור. זה בסדר, הם לא לבד. הפריים טיים הישראלי מוצף בתוכניות ריאליטי, שהולכות ומתלהקות, וגורמות ל"מעושרות" להיראות כמו תיאטרון הכורסא ולטקסים שיוצאים מפיהן של המשתתפות להישמע כמו שירה צעירה. מכיוון שהאחראים על התוצרת הטלוויזיונית הזאת מבינים משהו בתחושת אשמה, הם מנסים לקחת את הריק הארוז בוואקום הזה ולעטוף אותו בפסיכולוגיה בגרוש. ואולי לא היו הדברים לחינם.