מי שמכיר את סלומון, רב סרן במילואים, יודע כמה הוא רחוק מהתואר רכרוכי. בן שש בלבד הוא יצא למסע של אלף קילומטרים מאתיופיה לישראל. "מהרגע שיצאנו מאתיופיה, נגמרה לי הילדות. התנהגתי כמו בוגר. האחים הגדולים כבר לא היו איתנו ואחותי הגדולה לא יכלה לעבוד משום שהיא בת, אז אני הייתי המפרנס העיקרי – כבר בגיל שמונה. כל התלאות האלה יכלו להפיל אותי, אבל החלטתי לקחת אותן לכיוון ההפוך, והן חישלו אותי". לישראל הוא הגיע בשנת 1983, אחרי שנתיים וחצי בסודן, כשהוא בן תשע. בהתחלה נשלחה משפחתו למרכז קליטה באור-עקיבא, ומשם הגיעה לאשקלון. הוא למד בישיבה תיכונית באשדוד, והמשיך לישיבת ההסדר הר-עציון. כשהגיע לשירות צבאי הוא התנדב לצנחנים, סיים את הטירונות כמצטיין, יצא לקורס קצינים ופיקד על לוחמים. במילואים יצא סלומון לקורס מ"פים, והיום הוא משמש בתפקיד סמג"ד חי"ר ושואף להיות מג"ד. בין לבין הוא גם סיים תואר אקדמי והסמכה לרבנות. את ארגון 'הנני' הקים לפני שבע שנים יחד עם צעירים נוספים מהעדה האתיופית, אחרי שהיה במשך שש שנים מנהל מחלקה בתנועת בני-עקיבא ורכז ארצי של חוגי סיירות בחברה להגנת הטבע. "בסוף שנת 2004 השתתפתי בכנס שעסק במצב בני הנוער בכלל ובני הנוער העולים בפרט. בכנס הוקרנה מצגת על רמת עבריינות ושוליות חברתית בקרב הנוער, לפי חתכים. חיפשתי את האתיופים בטבלה ולא מצאתי, עד שבסוף הוקדש לבני הנוער האתיופים השֶקף האחרון, וראיתי שאנחנו נמצאים בתחתית רק מעל בני המיעוטים. זה לא היה חדש לי, אך הכה בי בעוצמה. חיפשתי תירוצים, אבל בשורה התחתונה הפנמתי שהמצב קשה ושאלתי את עצמי כיצד הגענו אליו. "בדרך הביתה לאלון-שבות, שם התגוררתי באותה תקופה, הרמתי טלפונים לחברים כדי לברר כמה בני נוער אתיופים נמצאים במסגרות בלתי פורמליות כמו תנועות נוער וחוגים במתנ"סים. הגעתי לעשרים אחוזים, וחשבתי שזה מסביר את המצב הקשה של בני הנוער. אבל כשביררתי מה המצב בחברה הישראלית כולה, גיליתי שרק שמונה אחוזים מבני הנוער נוטלים חלק בחינוך הבלתי פורמלי, והבנתי שלא זו הסיבה, אלא משהו עמוק יותר שצריך לטפל בו".

סלומון ופעילים חברתיים נוספים, יוצאי אתיופיה, התכנסו כדי לחשוב על דרכים לעשייה משמעותית בקרב העדה. לאחר כמה חודשים של דיונים הם הגיעו למסקנה שצריך להחזיר את צעירי העדה שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית לשכונות שבהן הם גדלו, כדי לחולל בהן שינוי. "הגענו למסקנה שהסיבה שמצב הנוער שלנו הוא כזה אינה קשורה למספר הפרויקטים אלא לעובדה שיש פער עצום בין האופן שבו הקהילה חיה באתיופיה לאופן שבו היא חיה כאן בארץ. "באתיופיה הייתה קהילתיות חזקה מאוד, שנתנה לאנשים רשת ביטחון. היו למשל כללים ברורים מאוד לגבי השאלה כיצד עוזרים למי שירד מנכסיו. בנוסף, המנהיגות הייתה רוחנית לחלוטין, והייתה לאנשים משענת. לזה צריך להוסיף את המטען התרבותי – השפה, האוכל, הלבוש – שהיו עוגן. "כשהתחתנתי עם אשתי, שאינה אתיופית, אבא שלי אמר לי שאני לא מתחתן לבד, אלא המשפחה כולה מתחתנת עם ישראל הוותיקה. הוא גם אמר שכואב לו שהיכולת שלו להתבטא באוזני אחרים עדיין לא טובה. בכל הפרמטרים הללו הקהילה שלנו נפלה. החלטנו שצריך לתת מענה לבעיות, וכשחשבנו על מסגרת הגענו למסקנה שאנחנו דור מַעֲבָר שצריך לחזור לשכונות ולייצר תשתית שתיתן מענה לבעיות". לאחר מיפוי של ערים שבהן קיימות קהילות גדולות של העדה האתיופית, החליטה החבורה להתיישב ברובע השופטים בקריית-גת. הם גייסו משפחות נוספות של צעירים אתיופים אקדמאים מכל רחבי הארץ, וכך נוצר הגרעין הראשון של 'הנני' המונה כיום 14 משפחות. "המטרה שלנו היא לחדש את המרכז הקהילתי בקהילות, לתת כוח למנהיגות, לקֵסים ולאנשים, ולהוות מודל חיקוי לצעירים. אני מכהן בתפקיד רב בית כנסת של בני העדה בקריית-גת, והרב שכיהן לפניי בתפקיד לא היה אתיופי ולא התייחס לקסים. כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי גם מהקס לדבר, כדי להחזיר לו את כוחו. אנחנו פועלים גם ליצירת גאווה במסורת ובשפה. בנינו, למשל, תוכנית שנקראת 'סיפורים מבית אבא', שבמסגרתה המבוגרים מגיעים לבית הספר ומספרים לילדים סיפורים על חייהם". עורך-הדין נתן מלסה הוא אחד מארבעה עורכי-דין החברים בגרעין 'הנני' של קריית-גת. אשתו היא בתו של הרב יוסף הדנה, הרב הראשי של יהודי אתיופיה בארץ. כמו סלומון, גם הוא למד בישיבת הר-עציון והיה פעיל בבני-עקיבא ובמרכזי הקליטה. לאחר נישואיו התגורר באשדוד ופתח שם עם שותפים משרד עורכי-דין. אבל אז גררו אותו שותפיו וחבריו להצטרף לגרעין בקריית-גת. "מבחינתי, המטרה שלנו היא להשאיר את הצעירים בשכונות, ולהוכיח שאפשר גם להיות דתיים, גם אקדמאים וגם לעשות צבא כמו שצריך". לא כל חברי הגרעין בקריית-גת הם בני העדה האתיופית. חגית שמידט, למשל, הרכזת החברתית של הגרעין, אינה אתיופית וגם בעלה לא. היא גדלה בפתח-תקווה ואת העדה האתיופית הכירה במהלך השירות הלאומי. אחרי נישואיה שמעה על הגרעין מחברה שנישאה לבן העדה האתיופית, וביקשה להצטרף. "לא אהבתי את כל מלטפי האתיופים למיניהם, אותם מדריכים אשכנזים שבאים להציל את בני העדה. מה שאהבתי פה הוא שמדובר בחבר'ה מהקהילה שפועלים עם הקהילה שלהם. אני מרגישה פה חלק מהמערכת ולא מישהי חיצונית שבאה להציל ולהפיץ את האור. "מחצית ממתפללי בית הכנסת שלנו הם בני דודים של חברי גרעין, וזה עושה את הכול טבעי ונכון יותר. יש פער עצום בין מקומה של החברה הישראלית למקום שבו נמצאים האנשים המבוגרים בקהילה, והיחידים שיכולים לגשר על הפער הזה באופן נכון הם חברים מתוך הקהילה". מקימי הגרעין תכננו ששלושים אחוזים מחבריו לא יהיו בני העדה. בפועל, בגרעין בקריית-גת יש רק זוג אחד שבו שני בני הזוג אינם אתיופים, ועוד ארבעה זוגות שבהם אחד מבני הזוג אינו אתיופי. "השאיפה הייתה להיות יחד שבטי ישראל, אבל מצד שני, אני לא מתרגש מדיבורים על סגרגציה", אומר משה סלומון. "אם אשכנזי פולני הוא חזק מספיק כדי להקים יישוב לבד, למה אתיופי לא יהיה חזק מספיק כדי להקים גרעין?"

לפקוח עיניים ולהתערות "גם אם בפועל רבים מהגרעינים שלנו מורכבים ממאה אחוז יוצאי אתיופיה", מוסיף סלומון, "בכל זאת אנחנו עובדים עם כולם, ורוב הפרויקטים שלנו פונים לכולם. "פעם אמרו לי על סניף בני-עקיבא של עולים שהוא סניף מצוין אבל הוא צריך להשתלב. אני התעצבנתי ועניתי שאם הוא מצליח, אז מי שרוצה מוזמן להצטרף אליו". סלומון שב ומדגיש את היתרון שיש לחברי 'הנני' על פני חברים בגרעין תורני רגיל, בפעילות בתוך העדה האתיופית. "אדם מהקהילה מרגיש את הצרכים של הקהילה שלו ויכול ליצור אמון יותר מאחרים שאינם אתיופים. הקהילה שלנו הפכה בארץ לנתרמת, ואת כל העוצמות שלה כיסה עפר. אני, כבן הקהילה, יכול לגלות את היהלום הזה בדרך טובה יותר מאחרים. אני יכול גם לדבר על חשבון נפש, אבל אם אתה תגיד את זה – יאמרו שאתה גזען. "אין ספק שיש לי יתרון יחסי בכל מה שנוגע לשפה ולתרבות. אני תמיד בעד פעולה עם גופים נוספים שקיימים בעיר, בתנאי שיבינו שיש לי עצמאות מוחלטת ויכולות שלהם אין".

אתה יצאת מהעדה וחזרת אליה מבוסס אחרי שנים רבות. הילדים שלך היום גדלים בתוכה. הם לא זקוקים לקצת יציאה החוצה כפי שעשית אתה?

"ליציאה שלי החוצה הייתה מטרה אחת: התחברות לחברה הישראלית. נכון שבהתחלה, בלי לשים לב, ברחתי מהזהות שלי, אבל עם הזמן הבנתי שהיא דבר בסיסי ושורשי. היום אני יכול לגדל את הילדים שלי מתוך היאחזות בשני עוגנים – עוגן של זהות יהודית-ישראלית-מקומית, ועוגן של זהות יהודית-אתיופית. שני העוגנים הללו יחד הם עוצמה. כשילד אתיופי גדל רק בין מבוגרים אתיופים, הוא גדל בזהות תלושה משום שהוא שולל את הזהות של ההורים שלו. זה לא מה שקורה לילדים שלי, כי אני חוזר אומנם למסורת, אבל הזהות שלי מבוססת יותר". הצלחת הגרעין בקריית-גת הביאה להקמתם של שישה גרעינים נוספים של 'הנני' בבאר-שבע, בנתיבות, ברמלה, ברחובות בנתניה וגם בקריית-מלאכי הסמוכה. הגרעין בקריית-מלאכי הוקם רק לפני שנתיים, והוא כבר הגדול בגרעיני 'הנני' ומונה 27 משפחות. יעקב טלה, מנהל הגרעין בקריית-מלאכי, מספר על מעורבות דומיננטית של אנשי הגרעין בהפגנה שהתקיימה בעיר. "ישבנו בפורום שארגן את ההפגנה, דאגנו להכנת חלק גדול מהשלטים כדי להשפיע על מה שייכתב בהם, וגם היינו אחראים לצד הלוגיסטי והתקשורתי. במשך ארבעה ימים קיימנו דיונים שמטרתם הייתה למנוע מההפגנה לצאת משליטה. "בהתחלה הצעירים פה רצו להפגין מול הבניינים של התושבים שהתראיינו לכתבה, אבל אנחנו דאגנו להעביר את ההפגנה אל מול העירייה, כדי שלא לפגוע במשפחות. אני חושב שהשפענו מאוד על אופי ההפגנה". גם טלה חושב שבמקביל לטיפול הנדרש בגילויי הגזענות, בני העדה צריכים לבדוק את עצמם. "אנחנו צריכים לעשות בירור אמיתי בינינו לבין עצמנו במה אנחנו לא בסדר. לדעתי, בני העדה צריכים להתערות יותר בחברה, להשתלב ולהתפזר, ולא לחיות ביחד לגמרי. אם נתפזר יותר - יכירו אותנו יותר, וזה ימנע עימותים. אני מבין את הנטייה של האנשים לומר 'בואו נישאר יחד באותו מקום', אבל צריכים לפתוח את העיניים ולהתערות, וזה גם מה שמנסים חברי הגרעינים של 'הנני' לעשות".