|
כמה רחוק הם עוד מסוגלים ללכת
|
|
|
|
|
אוריה, הבוגרת מבין השלוש, נעצרה בהפגנה נגד הגירוש שהתקיימה בירושלים. "זה היה חצי שנה לפני ההינתקות", היא נזכרת, "הייתי במשמרת מחאה בצד הדרך לא משהו פרובוקטיבי מידי. עצרו אותי ולקחו אותי לתחנת מוריה בתלפיות. שוטרת לקחה אותי לשירותים ציבוריים ואמרה לי להתפשט. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי, ולכן לא הבנתי מה היא רוצה ממני, למה היא רוצה שאתפשט". אוריה שמקפידה מאוד בענייני צניעות, נחרדה וסירבה. "אחרי ויכוחים, היא השאירה אותי עם חזייה ותחתונים- ואז היא ניסתה להוריד לי גם אותם בכוח. הייתי בהלם. אל כל הפגנה שהלכתי, ידעתי שאני יכולה להיעצר, אבל לא לקחתי בחשבון סיטואציה כזאת שהיא לא חוקית ולא מוסרית. זה היה מאוד משפיל". ההשפלה לא תמה בהפשטה. אחר כך היא הושמה בתא מעצר עם חלון פתוח. "היו שם שרותי 'בול פגיעה' ולא יכולתי להשתמש בהם כי הכול היה חשוף לכל עובר ושב". אחר חצות העבירו אותה למגרש הרוסים. "שוטרת לקחה אותי לתא בצד ואמרה לי להתפשט. לא נפגשתי עם אף אחד במהלך השעות שעברו מהחיפוש הקודם. היה ברור שגם אם נדמה היה להם שהחבאתי עלי משהו, שום דבר לא השתנה מהחיפוש הקודם". היא מסבירה בסרט כי למדה מאז שחיפוש מסוג זה הוא חוקי רק במקרים של חשד לאחזקת סם או כלי נשק. "לא הסכמתי להתפשט והשוטרת איימה עלי שהיא תקרא לשוטר שיעזור לה להפשיט אותי. היא צעקה לשוטר שהיה בחדר השני והוא ענה שהוא כבר מגיע. האמנתי שהוא באמת עומד להיכנס. מאוד נלחצתי והסכמתי להתפשט ואז היא צעקה לו שלא צריך עזרה".
במצב נורמלי, אומרת אוריה, היה לה ברור שאין סיכוי שהשוטר ייכנס, אבל באותו רגע, "לא ידעתי כמה רחוק הם עוד מסוגלים ללכת. זה היה נורא ואיום ומשפיל בטירוף". גם היום, שנים אחרי, היא דומעת כשהיא נזכרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
| "הבאנו בנות מתקופות שונות כדי להראות שלא מדובר בפגיעה חד פעמית ומקרית, אלא בתופעה שחוזרת שוב ושוב ועדיין נמשכת. אני יודעת על מקרה כזה של התעללות מלפני שבוע, ויש גם מקרים מלפני חודשיים ושלושה. זה לא נגמר" | |
|
|
|
|
|
גם העיניים של שפרה מספרות סיפור כואב. בסרט היא מספרת על ההלם שבמעצר. על הרעד הבלתי נשלט שאחז בה אחר-כך, שנלקחה בידי שוטרת לחדר אחר. "כשהדלת הייתה עדיין פתוחה, היא אמרה לי: 'קדימה! תתפשטי!'" שפרה שמעולם לא התפשטה לפני אישה זרה סירבה. "היה שם כיסא והתיישבתי עליו ואני כולי ככה... רועדת. השוטרת התחילה למשש אותי והפילה אותי על הרצפה".
בקטעים הללו קשה לצפות בה מספרת. העיניים והקול עדיין מרוסקים מכאב. היא נושכת שפתיים וממשיכה לספר על הורדת שכבות הבגדים, על הידיים והרגליים האזוקות, על התחינות שלה בפני השוטרת שתפסיק, שזאת הצניעות שלה עליה היא שומרת כל החיים. "ואז נשארתי עם חולצה ומכנסיים", היא מספרת, "אמרתי לעצמי: זהו, מספיק... בטח עכשיו מספיק..." אבל ההפשטה לא הופסקה. "היה לי מגעיל, התחלתי לבכות ממש".
מה קרה אחר-כך אינה זוכרת. היא מצאה את עצמה שוב לבושה, מובלת חזרה לתא המעצר. לחברות שם שראו אותה בוכה בהיסטריה לא סיפרה דבר, ולא רק להן. זמן רב לא הסכימה לדבר עם אף אחד על מה שקרה. "חצי שנה בערך לא סיפרתי", היא מעידה בסרט, "לאימא שלי סיפרתי טיפה, בערך אחרי חודשיים".
אך כשפנו אליה בנות כיתתה, תלמידות מגמת התקשורת וביקשו שתשתתף בסרט, הסכימה. "יש מחיר לחשיפה", היא אומרת, "אבל הסכמתי כדי שבנות אחרות לא יעברו את מה שאני עברתי". חשוב היה לה להוציא את הדברים כדי שהמשטרה לא תוכל להוסיף ולנהוג כך, וחשוב היה לה שבנות צעירות שמונעות מאידיאולוגיה דומה לשלה, תהיינה מודעות למחיר הכבד שהן עשויות לשלם. "החיפוש הזה היה פגיעה מאוד גדולה. כל החיים שלי שמרתי על צניעות, כי הגוף שלי הוא דבר יקר שצריך לשמור עליו ואז באו ושללו ממני את הזכות לשמור עליו. זה היה בלי הכנה. לא ידעתי שיש דבר כזה בעולם, של חיפוש בעירום".
הסרט מסתיים בנישואיה של שפרה. בעלה, ממגורשי גוש קטיף, הפך לחסיד ברסלב וכך גם היא.
כיום היא בתהליכי תביעה של המשטרה והשוטרים שהיו מעורבים בפרשה והיא אינה הראשונה. אוריה תבעה את המשטרה ואת המעורבים בהתעללות שהיא עברה, זכתה במחוזי ונפסקו לטובתה סכום הפיצוי שדרשה והוצאות משפט. מבחינתה, הכסף לא היה המניע אלא הצורך להציל בנות אחרות מפגיעות דומות. "כשאני נפגעתי זה היה בתקופת ההתנקות. התכחשתי למה שעברתי והמשכתי הלאה לעוד הפגנה ועוד אחת בתקווה שההפגנות יימנעו את הגירוש". כשפגשה עוד בנות שעברו חוויה דומה, הבינה שלא מדובר באפיזודה מקרית, אלא בתופעה רחבה. "הם עושים את זה בכוונה כי הם יודעים שזאת נקודת התורפה שלנו. יש פה התנהגות לא חוקית ולא הוגנת והיא לא נעשית בתום לב".
כשבעלה עודד אותה לתבוע את המדינה, היא היססה. "לא רציתי עוד פעם להתמודד עם המערכת המקולקלת הזאת. בעלי אמר לי: 'תחשבי על הבת הבאה שזה יקרה לה'. הרצון למנוע את הכאב הזה מאחרות, שכנע אותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| "החיפוש הזה היה פגיעה מאוד גדולה. כל החיים שלי שמרתי על צניעות, כי הגוף שלי הוא דבר יקר שצריך לשמור עליו, ואז באו ושללו ממני את הזכות לשמור עליו. זה היה בלי הכנה" | |
|
|
|
|
|
|
|
באולפנת מעלה לבונה מציאות של בנות שנעצרות כתוצאה מפעילות במאחזים אינה נדירה. יהודית פסל, המורה לקולנוע שבהנחייתה נעשה הסרט, מתארת את התלמידות שנעצרו כבנות בגיל ההתבגרות, אידיאליסטיות, שמרגישות שהתפקיד שלהן הוא להציל את ארץ ישראל. "יש בי צד שמבין אותן, למרות שאני לא מסכימה עם הדרך. אבל גם אם הן עשו מעשה לא נכון, צריך לנסות להבין אותן, כי רק כך יכול להתפתח שיח".
ואת מרגישה שהן רוצות בשיח?
"מי שיוצרת סרט, יוצרת דיאלוג. כל מי שעושה סרט רוצה שיישמעו ויקבלו אותה. אני מרגישה שהן רוצות את החיבוק, הן רוצות להיות חלק מהעם והמדינה, הן רוצות לחזור הביתה. לא ייתכן שיש אוכלוסיה שלמה שאי-אפשר לדבר איתה ואפילו במגזר הדתי לאומי לא נותנים להם אפשרות לדבר".
הסרט נוגע בכאב כל כך עמוק, שעד עשיית הסרט רוב הבנות שנפגעו כלל לא נגעו בו. אם הוא דובר, זה היה בצורה מרומזת, אף פעם לא באופן גלוי ובוודאי שלא חשוף לעיניי כל.
איך קרה המעבר החד הזה שאפשר את הבשלת הנושא החבוי לסרט?
"אני תמיד אומרת לבנות לחפש נושאים שקשורים לעולמן", אומרת פסל, "אני אומרת להן שעשיית סרט היא הזדמנות לעבד דברים שעברו ולהסתכל עליהם מבחוץ". הבימאית פנינה-גולדה גרינשפן שהספיקה להתחתן מאז ולהחליף את שם משפחתה לפיקאר, מספרת שמהלך השיעור, כשהמורה אמרה לחפש בתוכן, בסביבתן הקרובה את הנושא לסרט, היא עברה על רשימת מספרי הטלפון ב'זכרון' של המכשיר הנייד שלה. "חשבתי מה משותף לכל החברות האלו? ואז זה עלה בי: חלק גדול מהן עברו חיפוש בעירום. ידעתי כמה הנושא בוער ושזה קרה להרבה בנות".
כשפסל שמעה את הרעיון, היא התלהבה, אך הבינה שמדובר בנושא טעון במיוחד שמלווה במשקעים רבים. "זה היה נראה לי נושא שחובה לדבר עליו. מצד שני, מדובר בנושא עדין מאוד והיה לי חשוב לשמור על הכבוד והצניעות של הבנות שהסכימו להיחשף. כל הזמן עלתה השאלה איך לא נפגע בסיפור, אבל מאידך-גיסא לא נפגע בתום של הבנות. היה חשש שלא נמצא בנות שיסכימו לדבר, אבל פנינה גולדה אפילו לא הייתה צריכה לחפש, הרבה בנות סביבה עברו את הסיפור הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
| "מי שיוצרת סרט, יוצרת דיאלוג. אני מרגישה שהן רוצות את החיבוק, הן רוצות להיות חלק מהעם והמדינה. לא ייתכן שיש אוכלוסייה שלמה שאי אפשר לדבר אתה ואפילו במגזר הדתי לאומי לא נותנים להם אפשרות לדבר" | |
|
|
|
|
|
עושים את זה דווקא לדוסיות
|
|
|
|
|
13 בנות הסכימו להתראיין לסרט. היו גם אחרות שהתביישו וסרבו בכל תוקף. החשש שמא מהסרט יובן כאילו הביאו את המעשה על עצמן- עצרה אותן. כמעט לכולן זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברו על הנושא בקול. קשר של שתיקה אפף אותן. לחלקן היה הסרט סוג של תרפיה, השתחררות ממטען כבד. "כששפרה נעצרה, היא הייתה חלק מקבוצה של בנות שנעצרו", נזכרת פיקאר, "הן היו יותר משלושה שבועות במעצר והיו שמועות שהן חוו התעללות. כשהן יצאו משם לא ידענו אם לשאול או לא".
פיקאר מספרת על שינויים שעברו הבנות, תלמידות בכתה ט', לאחר שחזרו לכתה בתום חודש המעצר. חלקן נסגרו מאוד ואיבדו את שמחת החיים למשך שנים ארוכות. הפגיעה דווקא בצניעות, המקום הכי עדין, חזרה על עצמה שוב ושוב. "הייתה לי חברה שגם הייתה בעניין של מאחזים ואז באחד הפינויים חייל נשכב עליה והיא לא יכלה לקום מתחתיו. כולם עמדו מסביב וצחקו. אחרי זה היא התחילה ללכת עם מלא שכבות ושאלים והפכה להיות חרדית".
נשמע שהבנות האלו הגיעו הכי תמימות שאפשר לכל הפעילות הזאת ובמפגש עם הצבא והמשטרה קרה להן משהו קשה.
פסל מסכימה. "יש קטע בחומרי הגלם שלא נכנס בסופו של דבר לסרט, שבו שפרה מתארת איך נקלעה לסיטואציה של המאחזים", אומרת פסל, "היא הלכה עם חברות להפגין והייתה בתחושה שהיא מאוד אידיאליסטית ולא חשבה יותר מידי על ההשלכות. לא מדובר בילדה פרובוקטיבית, סתם כמה בנות שמסתובבות במאחזים, כי זאת האווירה שהיא גדלה בה ופתאום מכניסים אותה לג'יפ והיא מתגלגלת למעצר ולכל מה שבא לאחר מכן". המעבר בין התמימות של ילדה שנמצאת במאחזים לבין הסיטואציה של המעצר היה חד. "כשצפיתי בה מספרת מה עבר עליה, רק חשבתי: 'אלוהים ישמור! מה חשבו השוטרות בחדר? היא מספרת שם איך כל הזמן רועדות לה הרגליים והם לא הרגישו מה עובר עליה? לא היה אכפת להם הגיל הצעיר שלה? לא היה אכפת להם שמדובר בילדה קטנה?' בסופו של דבר היו שם אנשים מבוגרים ולא הייתה בהם טיפת אנושיות. הרי הן לא היו פושעות מסוכנות. מאוד כאב לי לראות את זה".
עטרת דוד, מפיקת הסרט ובת כתה של חלק מהבנות המצולמות, מספרת שבכל פעם שהיא רואה את הסרט מחדש היא נחרדת. "אלו הבנות הכי דוסיות. הפגיעה מזעזעת בכל מקרה, אבל בנות שהן כל כך צנועות, שאפילו לידינו, החברות, הן לא התלבשו, בנות עם תמימות כזאת, כשעושים את זה דווקא להן זה יותר מזעזע. אין לי ספק שעשו את זה בשביל לשבור אותן".
|
|
|
|
|
|
|
|
| "כשצפיתי בה מספרת מה עבר עליה, רק חשבתי: אלוהים ישמור! מה חשבו השוטרות בחדר? היא מספרת שם איך כל הזמן רועדות לה הרגליים והם לא הרגישו מה עובר עליה? לא היה אכפת להם שמדובר בילדה קטנה?" | |
|
|
|
|
|
חשבנו שהשוטר הוא האיש הטוב
|
|
|
|
|
הרצון לשמור על כבודן של הבנות שהתראיינו לסרט, הוביל את היוצרות להוריד קטעים רבים בזמן העריכה. "ישבנו שעות והורדנו המון. את כל הקטעים הקשים הורדנו," אומרת פיקאר, "הייתי בטוחה שאף אחד לא יזדעזע כי הורדנו כל כך הרבה. רק כשראיתי את הסרט, קלטתי כמה זה נורא, כי אחרי כל ההורדות, הוא עדיין נשאר מזעזע".
ההתעללות במשטרה גרמה לכעס על המדינה?
"כעס על ההתנהלות", אומרת דוד, "המשטרה שהיא המקום שאמור להיות הכי מגן, דווקא היא פגעה. מגיל צעיר מלמדים אותך שהשוטר הוא האיש הטוב שבא להציל את המצב וכשבא אדם שתפקידו לשמור על החוק ודווקא הוא פוגע בך באופן כזה, זה מערער את האמון".
מתוך 13 הבנות שדיברו למצלמה, נבחרו בסופו של דבר רק שלוש. חלק מהבנות שישבו מול המצלמה לא הצליחו לדבר, אחרות שתקו ארוכות או הגיבו תגובות פוסט- טראומטיות של בכי או צחוק מלא מבוכה. כחלק מהסרט לקחו היוצרות את הבנות למקומות שבהן היו עצורות וחלקן חשו איך הפצעים נפתחים שוב. "בצילום של אחת הבנות מחוץ לבית המעצר, עצרה לידינו ניידת, סתם לדעת מה אנחנו עושות", נזכרת פיקאר, "אמרנו שאנחנו עושות סרט למגמת תקשורת. השוטר אמר לנו: 'אסור לכן לצלם. אתן מעוקבות!'. אותה בת שהייתה עצורה שם ואותה באנו לצלם נכנסה להיסטריה והתחילה לרוץ. השוטר רצה לשלוח ניידת בעקבותיה ואנחנו שכנענו אותו שאין צורך. עיכבו אותנו ורק אחרי שבדקו את הסרט ואמרו שהכול בסדר, שחררו אותנו. כל אותו זמן היא עמדה בחוץ בלחץ נורא שגם אנחנו עוברות את מה שהיא עברה".
"כל כך הפחידו אותן", מסכמת פסל, "כל כך פגעו בהן שממש הפכו אותן לאויבות המדינה. הבנות האלה רואות שוטר ומפחדות. היה לי חשוב שבסרט יתאפשר להן להביא את עצמן, כי צריך לתת להן מקום. הן בני אדם עם עומק וראוי שיתייחסו אליהן כך".
|
|
|
|
|
|
|
|
| "הייתי בטוחה שאף אחד לא יזדעזע מהסרט כי הורדנו כל כך הרבה קטעים. רק כשראיתי את הסרט, קלטתי כמה זה נורא, כי אחרי כל ההשמטות הוא עדיין נשאר מזעזע" | |
|
|
|
|
|
חוויות מסוג כזה יכולות להיחרת כאונס
|
|
|
|
|
חברת הכנסת ציפי חוטובלי, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, קיימה בוועדה שני דיונים שעסקו בהטרדות בעלות גוון מיני של נערות שהושמו במעצר. העדויות בוועדה היו קשות. בנות שנעצרו על שהיו בשטח אסור לשהייה (שטח צבאי סגור) העידו על תקיפות במשטרה. "נתקלנו בתופעות מאוד חמורות של הטרדה מינית, שמטרתן הייתה לאיים ולהפחיד דווקא במחוז ש"י ", אומרת חוטובלי, "חלק מהבנות עברו חיפושים גופניים, שלא תמיד נעשו על-ידי אישה". לדברי חוטובלי, המשטרה הסתמכה באותם מקרים על פירצה בחוק שאפשרה את המעשים. "צריך לזכור, מדובר בבנות צעירות שמגיעות לתחנת משטרה. הן חסרות אונים, הן חסרות ידע משפטי והן לא תמיד מקבלות מידע על כך שגם במעצר יש להן זכויות. בוועדה שמענו עדויות קשות של פגיעה. מומחית לתקיפה מינית הסבירה כי חוויות מסוג כזה יכולות להיחרת כחוויית אונס ולכן החלטנו לפעול למגר את התופעה באמצעות חקיקה". קצין משטרה שהעיד בפני הוועדה אמר כי החיפוש על גוף עצור מותר על-פי חוק.
חוטובלי ואורית סטרוק, יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע, מסיימות בימים הקרובים לגבש הצעת חוק על פיה כל חיפוש על גופה של אישה ייעשה בבגדים. "אם אין חשש שהעצורה נושאת על גופה סמים או סכין, אין סיבה להורות לה להוריד את בגדיה", אומרת חוטובלי. "ובאופן כללי יש להקפיד על זכויות העצורים ולערוך הבחנה בין נשים לגברים בשל בעיית הצניעות".
|
|
|
אורית סטרוק וח"כ ציפי חוטובלי עמלות על חקיקה נגד החיפוש בעירום. "המשטרה ניצלה פרצה בחוק"
▪ ▪ ▪
|
|
|