טיפוסים כמו דוידי מתוארים 'מלח הארץ'. הוריו עלו מאוקראינה בשנת 1920, בעלייה השלישית. אביו עסק בכריית זיפזיף וחול ובהובלתם לבנאי תל אביב, העיר שבה גדל אהרן. מנעוריו נמשך לעסוק בביטחון. בן 14 התנדב לגדודי הנוער של ההגנה, והצטרף ליחידת נוער של קשרים-רצים. בשירותו היה דוידי, בוגר 'תיכון חדש', טכנאי רדיו וקשר.
"חוץ מהעברת הודעות כגדנ"עים במסגרת ההגנה, גם התאמנו קצת באקדחים ובתרגילי סדר", סיפר לי. "אלה היו אימונים שהיום יכולים להיראות מצחיקים".
בהמשך התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות נלחם בשורות חטיבת הנגב. כצוער, היה ממשחררי באר-שבע. הוא מילא שורה של תפקידים עד שהצטרף לצנחנים ב-53'. בנחלין, בתחום ירדן, הייתה פעולת התגמול הראשונה שלו. "בדרכנו חזרה לגבול, הלך דוידי בראש הטור כשנתקלנו במארב ירדני", משחזר ארול. "כשנפתחה עלינו לפתע אש, הוא לא איבד את העשתונות ומיד נתן לנו פקודת הסתערות. כולנו חזרנו בשלום..."
"לפני שהספקנו בכלל לקרוץ, קרא דוידי 'ימינה כדורים ורימונים!'", קצ'ה מחזק את דברי ארול. "בעקבות קריאתו של דוידי הסתערנו על המארב וחיסלנו אותו. הקריאה הזו מהדהדת בראשי אחרי כל השנים".
קצ'ה עובר לפעולת התגמול בסבחה, בנובמבר 55': "הנה אנחנו צועדים לכיוון היעד. פותחים עלינו באש ודוידי קורא לכולנו להתכופף ולהמשיך להתקדם, משום שהאש מעל לראשינו ולא מכוונת אלינו. פתאום אני מבחין בחשיכה במישהו הולך זקוף. 'תתכופף!', אני אומר לו. 'קצ'ה, זה אני, דוידי', הוא מגיב. 'קשה לי לחשוב כשאני מתכופף'. זאת לא הייתה הפגנת גבורה ואומץ של מי שרץ עם סכין בין השיניים, אלא של מי שבו-בזמן מנתח את המצב בצורה מפוכחת".
דמותו של דוידי בסבחה מרצדת מול עיניו של שגיא. "באנו מהאגף", הוא משחזר. "כנראה הפחדנו את הארטילריה של המצרים שירדה עלינו במכת-אש. דוידי נעמד כמו משה רבנו עם הידיים למעלה, הורה לנו ללכת אחורה 150 מטר ואז להסתער. למצרים לא היה שם סיכוי..."
הילה הצטיירה סביב דוידי. "בהסתבכות בקרב המיתלה, כשדוידי הגיע לזירה הוא התקבל כמו מנהיג והוליך לניצחון", מוסיף שגיא.
מה הוא עשה בין הקרבות?
"שיחק שח. הוא היה משחק נגד שניים-שלושה כשגבו ללוח, זוכר את המהלכים של כולם ומנצח".
לא רק קרבות ושחמט. "דוידי היה מענטש. יש משהו שאזכור לו תמיד בתודה", אומר קצ'ה. "כשנפצעתי אנושות בסבחה ושכבתי בבית החולים מחוסר הכרה, מונשם ומחובר להרבה צינורות, איש לא היה מוכן להבטיח לאמי שאשאר בחיים. 'בטוח שיחיה!' אמר לה כשיצא ממני וחיזק אותה".
בסיום הקרבות יצא דוידי ללימודים באקדמיה הצבאית בפריז. שיא הקריירה הצבאית שלו הגיע ב-65', כשהתמנה לתפקיד קצין הצנחנים הראשי הראשון. את מחליפו,
רפאל איתן, כינה בראיון 'אהובי ורעי', ומנגד לא הסתיר את העובדה ששרון לא נמנה מעולם עם חבריו, אבל קפץ את שפתיו. כמי שעמד מ-82' בראש 'שראל', עמותת מתנדבי חו"ל לעזרה במחנות צה"ל, חלו עליו מגבלות. "אתה יכול לצטט את דבריי בעבר", הציע. "לא אכחיש אותם".
לימים אמר לעמיתי אבינדב ויתקון ש"אריק דחף לפעולות, אבל לא נלחם מקרוב". כשנפטר אשתקד מיכה קפוסטה, מגיבורי קרב המיתלה, נפתחו חרצובות לשונו של דוידי והוא סגר חשבון עם שרון באוזני
חגי סגל: "לשרון לא היה אומץ-לב שנדרש מקצין צנחנים. אני שתקתי ושמרתי את זה בסוד כל עוד בנה יישובים ביהודה ושומרון או מצפים בגליל. אבל אחרי שגירש את היהודים מעזה ובנה את מדינת חמאסטן – החלטתי שהגיע הזמן לדבר. במיתלה הוא נשאר חמישה קילומטרים מאחור. היה שולח תגבורות ובעצמו לא הגיע..."
כשאני תוהה על פשר ההתפרצות הזאת, משער שגיא שאולי נטר דוידי לשרון על עיכוב קידומו בצבא. ולא רק שרון. רעיו של דוידי בצנחנים לא תרמו לקידומו מעבר לדרגת אלוף משנה. היה זה דווקא הרמטכ"ל יוצא סיירת מטכ"ל,
אהוד ברק, שהעניק לו את דרגת התת-אלוף, בהיותו כבר עמוק בגמלאות.
במלחמת ששת הימים השתתף בשחרור שארם א-שייח', כשהוזעק לפקד על חטיבת הצנחנים במקום המח"ט, רפול, שנפצע קשה בראשו מפגיעת כדור. דוידי פיקד על כיבוש קנטרה וגשר פירדאן בתעלת סואץ, ואולי כבר ראה בעיני רוחו יונה עם עלה של זית, כשלאחר המלחמה יצא לייעץ למורדים הכורדים בעירק.