א-לחם, דינאמי על גבול ההיפראקטיבי, דובר עברית טובה. הוא נולד בדהיישה שליד בית-לחם, וקרוי על שמו של גמאל עבד אל-נאצר, הנשיא המצרי הנערץ. בשנת 1982 נעצר עקב פעילותו הפוליטית באש"ף, ובסך הכול ישב כחמש שנים בכלא הישראלי. "סוכנות מען קיימת משנת 2004", הוא שופך נתונים. "מדברים על 350 אלף קוראים מדי יום. כשבדקנו את נתוני הגלישה לאתר הופתענו לגלות שארצות הברית בראש רשימת הגולשים: יותר מ-38 אלף גולשים ביום, יותר מפי שניים מהגולשים בארץ. ברשות הפלשתינית נכנסים מדי יום 14 אלף גולשים. ברשימת המדינות מופיעות גם גרמניה, איטליה, צרפת ואפילו אוסטרליה. 55 אחוזים מההכנסות שלנו הם מפרסומות. מפרסמות אצלנו חברות פלשתיניות בגדה ובישראל", הוא אומר ומזפזפ לפרסומת מקניון סכנין. הוא מנסה להדגיש את הרבגוניות של העובדים בתחנה. "אני רוצה מהעיתונאים סקופים, אמינות ומקצועיות. לא מעניין אותי מי יעשה את זה. אסף או מוחמד, ג'פרי או מריאם. עובדים אצלנו נוצרים, יהודים ומוסלמים. מקומיים ועיתונאים זרים". הפסקה מתודית – והוא חוזר עם מימי, בחורה בלונדינית מפינלנד. "התחלתי לעבוד בסוכנות בשנת 2008, כשהגעתי לפה בתור מתנדבת", היא מספרת. "לימדתי ילדים בבית-לחם לצלם ולערוך סרטים דוקומנטריים, ואז קיבלתי הצעת עבודה ממען". מימי בת ה-31 עומדת מאחורי הסרט התיעודי על מכבי האש הפלשתינים שהלכו לסייע לכבות את השריפה בכרמל, ומאחורי סרטים נוספים המוצגים בערוץ הטלוויזיה MIX שמען נכנסה אליו כשותפה מן המניין לפני חצי שנה. "אנחנו נותנים בטלוויזיה מהדורת חדשות יומית ורצף של תוכניות אירוח, כמו גם תוכניות למשפחה", היא אומרת. "הרבה מתבלבלים מהעובדה שאני עובדת בסוכנות ידיעות פלשתינית. החזות שלי לא בדיוק פלשתינית. באחד המקרים צילמתי ילדים ביריחו והם התחילו לצעוק לי בעברית 'מה שלומך, מה נשמע'. זה היה מצחיק". נאסר מתערב. "הזרים מבחינתי הם אוטונומיה. הם מקבלים את החומרים המתורגמים מהאתר שלנו, ויש להם הסמכות לקבוע איך להציג את זה באתר באנגלית. אם בערבית אני כותב 'צבא הכיבוש הארור עצר שוב ילדים פלשתינים', הם יכולים לבחור לצנזר את זה. זה נכון גם לגבי תחקירים שאנחנו מפרסמים באתר בערבית: לא פעם אנשי המהדורה האנגלית שלנו פונים אליי כדי לבקש טלפונים ולברר בעצמם את העובדות. למרות שאני מוגדר עורך ראשי, אני לא מתערב בתכנים שמופעים במען באנגלית". סוכנות הידיעות מפרסמת את החומרים גם בעברית. "היה לנו עורך יהודי שעבד אצלנו, ובסופו של דבר הוא נעצר והיום הוא עובד מארה"ב. בתקופת ההינתקות היו לנו שני מדַווחים מתנחלים, תושבי היישובים המפונים, שנתנו לנו מידע מבפנים על המתרחש. עוד לפני הפייסבוק הכנסנו את הרעיון של הרשת השיתופית לסוכנות הידיעות שלנו ולראש של האנשים שעובדים בה: הם כותבים מה שהם רואים ומה שהם חושבים. אני סומך עליהם בעיניים עצומות". כששאלתי אותו מה הוא עושה עם התביעות שמגיעות אחרי כן, הוא שלף ממגירת השולחן מעטפת ניילון עם צילומי מכתבים מעורכי דין. "יש 13 תיקים נגדי בבתי משפט. מפת"ח, מחמאס ואפילו ממועמר קדאפי. פרסמתי שהוא חולה ולא נורמלי, אז הוא התקשר לאבו-מאזן וביקש ממנו לעצור אותי. שר החוץ של לוב שלח לי זימון לבית המשפט בטריפולי. קיבלתי המלצה חמה מהיושב-ראש ומבכירים נוספים ברשות הפלשתינית שלא להגיע ללוב בשנים הקרובות". ואכן, נאסר מקושר מאוד לבכירי הרשות ולעומד בראשה. "עבדתי ארבע שנים בטלוויזיה הפלשתינית, ואני מקורב ליו"ר הרשות אבו-מאזן. אבל למרות זאת כולם יודעים שאני יכול לסיים שיחה ידידותית עם היושב-ראש ואחרי כן לכתוב טור נגד המדיניות שהוא מוביל. בשבת האחרונה אירחנו את ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד לשיחה ארוכה, ו'נכנסנו' בו על המדיניות שהוא מנהיג בנוגע למס ההכנסה ונזקיה לכלכלה הפלשתינית. אחרי הראיון כתבתי מאמר שתוקף את המדיניות הכלכלית הנוכחית. הוא התקשר אליי, חיזק אותי ושאל אותי מתי המאמר הבא. אני מאמין שצריך להציף את הבעיות ולא להשאיר אותן נסתרות. ברור שקשרים עם הממשל הם דבר מסוכן לעיתונאי; ככל שהוא מקורב יותר יש עליו לחצים מלמעלה מכל מיני גורמים. זה המבחן, ועיתונאי צריך להתמודד עם הלחצים האלו ולרדוף אחרי האמת".

התזזית של נאסר משתלטת עליו מדי פעם. כשהוא מדבר איתי הוא מדבר עם עוד שני אנשים במקביל בטלפון, וחוזר למקום שבו הפסיק. אבל כשהוא מדבר על הילדים שלו השטף נפסק לרגע והוא מאט את הקצב. "אני חייב להתוודות שנכשלתי בחינוך של הילדים שלי. בתחנת הדלק ביריחו יש יהודי מרוקאי מבוגר, שאני תמיד אוהב לשבת אצלו לקפה ולדבר איתו. פעם אחת הייתי שם עם בני ובתי, והוא הנחמד הניח על השולחן שלנו שוקולד. כשרציתי לפתוח את העטיפה ולאכול, הבת שלי קפצה עליי וביקשה ממני 'אבא, אל תאכל, היהודים ירעילו אותך כמו שהרעילו את ערפאת'. הבנתי שאין מה לעשות נגד שטיפת המוח אצל הילדים. כמה שאתה מדבר איתם ומחנך אותם, מספיק פעם אחת שהם ייתקלו בכובש הישראלי כדי לצרוב אצלם את התודעה. "בפעם אחרת ישבתי במסעדה עם המשפחה, ופתאום הגיעו חיילים. בעל המסעדה, חבר שלי, הסביר להם שמדובר בעיתונאי, ושזאת המשפחה שלו, וביקש מהם שלא להפריע לארוחה המשפחתית. אבל החיילים בכל זאת הגיעו אלינו וביקשו תעודת זהות. ההליך לקח לא יותר מחמש דקות, אבל הילדים שלי ואשתי סירבו להמשיך בארוחה. זה הרס להם את התיאבון. הבן שלי שהיה במסעדה נמצא עכשיו בלימודים בארצות הברית, ואני בטוח שכאשר שואלים אותו מאיפה הוא, או מה הוא חושב על ישראל, הוא רואה לנגד עיניו את החיילים האלו שהרסו לו את הערב עם המשפחה והשפילו את אביו ואמו. זהו, הדיסק נצרב ויהיה קשה לתקן את הנזק. "אני מבין שמדובר בילדים בני 18 שלא מבינים את ההשלכות. הם לא אשמים ואנחנו לא אשמים. המצב הפוליטי והמדיני התקוע שלא הולך לשום מקום צורב את התודעה לדור הצעיר הפלשתיני, שלא מכיר כמו המבוגרים יותר מציאות אחרת, מציאות של חיים יהודיים ופלשתינים בשותפות של מסחר ושל חברות שהיו לפני עשרים שנה. יש עכשיו חומה, פיזית ופסיכולוגית. 90 אחוז מהפלשתינים היום לא רואים ישראלים בחיי היומיום, ובטוחים שמאחורי החומות האלו חיים יצורים מגעילים שכל הזמן חושבים איך להזיק להם. "הדבר נכון גם לגבי רוב הישראלים. הם לא מכירים את הציבור הפלשתיני. הם לומדים הכול מהתקשורת. ולכן אני מנסה להסביר לעיתונאים הישראלים את האחריות שיש בידיהם. הם צריכים להראות שיש פה חיים, שיש תרבות, שיש נוער, שיש קונפליקטים והפגנות נגד הממשל הפלשתיני כשהוא פועל לרעתם, כמו בעניין העלאת המיסים שהזכרתי. "ברור לנו שרוב הישראלים רוצים לחיות איתנו בשלום, ואני מקווה שברור לישראלים שמרבית הפלשתינים הם לא טרוריסטים ולא רוצים לעשות פיגועים. אבל בכל זאת מה שיוצא בתקשורת הם רק דיווחים על הפלשתינים החמושים והישראלים הכובשים. אני מנסה כפלשתיני להסביר שהמצב העכשווי לא טוב לאף אחד מהצדדים. אבל אני מודה על האמת, כמה שאני מנסה אני לא מצליח".

ירדנו שתי קומות כדי להיפגש עם ראאד עות'מאן, מנכ"ל מען. הפרענו לישיבת הנהלה, שנערכה סביב מגש של קבב, חומוס ופלפלים חריפים. "מצטערים, בדיוק גמרנו, הגעתם בסוף הישיבה", אמרו המנהלים וצחקו. ראאד דיבר איתנו כשמאחוריו תמונת דודו שנהרג בשוגג בידי צה"ל. "הייתה טעות של חייל צעיר בזיהוי, וככה הוא הלך. צה"ל התנצל, ובאמת שאני לא שומר טינה על העניין". המסבחה, שרשרת התפילה המוסלמית שראאד שיחק בה, צדה את עינינו, והשיחה הארוכה גלשה להשתלטות האיסלאמיזם על המרחב הערבי. "השרשרת היא סוג של ריפוי בעיסוק; אני לא דתי, ויש לי ביקורת קשה על הדת ועל המציאות שהיא יוצרת עכשיו. עם כל הצרות שיש לנו, לישראלים ולפלשתינים, אם מסתכלים מסביב אפשר רק לברך על המצב שלנו. זה שעדיין יש פה סוג של דמוקרטיה. "האחים המוסלמים משתלטים על תוניסיה, מצרים ומדינות נוספות ומובילים את החושך. הם לוקחים את מדינות ערב חמישים שנה אחורה, וכל זה בעידוד האמריקנים. ארצות הברית דבקה בעיקרון של 'לא משנה מה יקרה ומי ייפגע בדרך, העיקר שאנחנו נרוויח מהעניין'. הם תמכו במהפכות האלו, והובילו את מדינות ערב לתלוּת גוברת בתמיכה האמריקנית. אותו דבר עם הפלשתינים והישראלים: לא אכפת להם באמת מאיתנו". ומה עם השלוחה של האחים המוסלמים באזורנו, חמאס, והסכמי האחדות איתו שהרשות מובילה? "אין לי בעיה עם חמאס מבחינה מדינית. הם ואני מסכימים לגבי המטרה: מדינה פלשתינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים, ובסופו של דבר שלום עם ישראל לאחר שתיסוג מהשטחים. ההבדל בינינו הוא בשאלת דרך הפעולה להשגת המטרה. הבעיה המרכזית היא שכחלק מהסכם הפיוס הם מעוניינים להזיז את סלאם פיאד מתפקידו. ואני באמת לא יכול לחשוב איך במקום אדם שמבין בכלכלה ופועל כדי לפתור את הבעיות הכלכליות, יעמוד איסמאעיל הנייה שיגיד לי 'אם יש בעיה כלכלית, אללה יפתור אותה'. גם לאופי הדתי שלהם אני מתנגד באופן הכי נחרץ. אני רוצה שהבת שלי תסתובב ברחוב איך שהיא רוצה ולא תצטרך להתכסות כולה. אני רוצה חופש לנערים, וזה בהחלט מפחיד אותי". עות'מאן פותח את החלון של משרדו, שממנו נשקפת הבנייה בשכונת הר-חומה. על פניו מתפשטת עווית. "אתם לא רוצים לחיות תחת הרשות הפלשתינית, אז למה אתם ממשיכים לבנות במקומות שבסופו של דבר יהיו תחת שלטונה? יש בניינים בהתנחלות אפרת, שבונים אותם רק בשביל להרגיז את הפלשתינים. אנחנו מסתכלים על הבתים האלה בלילה ורואים רק חושך. אף אחד לא גר שם באמת". לא התווכחתי. מה יועילו העובדות. מה גם שהשעה התאחרה, בחוץ השתוללה סופת גשם, והמבזק בישר על שלג בחלחול שליד חברון: אין ברירה, צריך ללכת. נפרדנו לשלום ונסענו בחזרה למחסום, לא לפני שנופפנו לשלום לרעול הפנים שעדיין החזיק בדגל הפלשתיני והשקיף עלינו מכתובת הגרפיטי הענקית שצוירה על גדר ההפרדה והוארה עתה בפנס הרחוב.