לאחרונה עבר בוועדת הפנים של הכנסת חוק מרשם ודיווח פליטות מזהמים. החוק המוצע יחייב כ-500 חברות גדולות לנהל רישום תנועת חומרים מסוכנים, לדווח על סוג וכמות המזהמים שפלטו ועל כמות הפסולת שייצרו. חוק זה מצטרף לשורה של חוקים ותקנות שנכנסו לתוקף בשנים האחרונות ומחייבים חברות מרף מסוים ברישום ובדיווח של נתונים סביבתיים. הבולט בהם הוא חוק אוויר נקי המחייב בהוצאת היתר פליטה ובתשלום אגרה משמעותית בעד ההיתר.
כיום, נעשה איסוף נתונים סביבתיים בארגונים גדולים בתדירות משתנה, ונועד להפיק דוחות שמסכמים את ביצועי הארגון. כמה פעמים היו חריגות בנתוני הפליטה לאוויר במהלך הרבעון האחרון? האם היו חריגות בשפכים? אם כן, האם התקלות טופלו מיד? הנתונים הנאספים משמשים לקביעת מצב תאימות הביצועים בחברה ביחס לדרישות התקן הסביבתיות. בסופו של יום מתמצה איסוף הנתונים והצגתם בשאלה אחת פשוטה: "האם נעברו עבירות אשר עלולות להוביל לתביעות משפטיות והטלת קנסות?".
במילים אחרות, הקפדה על התנהלות סביבתית אחראית נתפסת, לרוב, כפעילות שנועדה למזער הפסדים, ולא כחלק אינטגרלי של ניהול העסק. אף על-פי שהנתונים עצמם קיימים, השימוש בהם מוגבל; במקום לייעל את שיטות העבודה או להבין את השפעת הנתונים הסביבתיים על סיכויי הצמיחה של החברה וביצועיה העסקיים, מסתפקים המנהלים בידיעה שלא נעברו עבירות. אין קנסות? הכל בסדר.
חברות מתחת לסף ייצור או היקף פעילות שנקבעו בחוק פטורות מאיסוף הנתונים ודיווח עליהם. ההחלטה להגביל את חובת האיסוף והדיווח נסמכת על מספר נימוקים וביניהם המחשבה שעלות איסוף הנתונים גדולה מדי, ההשפעה של חברות אלו על הסביבה פחותה, אין יתרונות כלכליים מיידיים, ובנוסף כוח האדם העומד לרשות הרגולטור לאכיפה ובדיקת הדיווחים ובקשות להיתרים שהוגשו מצומצם. לכן ארגונים אלו אינם ממהרים לאסוף נתונים סביבתיים באופן וולונטרי.