המחזה מתרחש בשנת 1880, כשהפציע שחר עידן החשמל. בעוד פרופ' זיגמונד פרויד מחבר בווינה את התזה שלו על הקשר בין היסטריה נשית לרחם הנשי, ממציא רופא בשם ד"ר גיבינגס המצאה חדשה: ויברטור חשמלי, בעזרתו הוא מרפא נשים היסטריות ממחלתן. אך לא רק. לעיתים גם גברים - מה שמודגם אף הוא על הבמה המעוצבת בתפאורה עשירה שהושאלה מהאופרה הישראלית. הרופא הסימפטי והרציני (אביב קושניר הנהדר), שומר על דיסקרטיות של המטופלות כשהוא מחדיר את הכלי לנרתיק המטופלת, ועוצמת זרם לפי הדרוש, כשלידו עוזרתו הנאמנה אנני (שיר קליפר). האנחות והאנקות שמשמיעה המטופלת (דפי אלפרן החושנית ורבת הרגש) עוברות מחדר הרופא (או כפי שכאן מכנים אותו "החדר הסמוך" - כי אסור לעצבן את החולים הניאורוטים בלאו הכי), היישר לאוזני אשת הרופא המדוכדכת בגלל אי-יכולתה להניק את ילדתה (נתלי ברמן מלאת הקסם, חרף פטפטנותה הבלתי נלאית שנבלעת בקסמה). וביום אחד, לאחר גמר הטיפול, וכשבעלה יוצא למועדון שלו, היא משכנעת את הפציינטית להראות לה מה כל-כך טוב בטיפול שבעלה נותן לה. בקיצור, הלקוחה עושה לאשת הרופא, מה שהוא עשה לה. הטיפול של המכשיר החשמלי המהפכני, מביא לשינוי דרמטי בחיי שתי הנשים. לטובה. הן פשוט מתחילות לפרוח מחדש. בעוד מר דלדרי (אור בן עטיה) שמלווה אותה לקליניקה כל יום לטיפול ונשאר מחוץ לחדר הטיפולים, ומחזר אחרי אשת הרופא, הרי שאשתו ההיסטרית הפכה לנורמלית. צייר שבא אף הוא לקליניקה לטיפול הנ"ל, עידו וולפוביץ' הקומיקאי המשעשע, משכנע את המינקת של התינוקת של הרופא (עינב ברלוי) לשבת לפניו כמודל בסגנון מריה הקדושה והתינוק. בהמשך יטען, שהיא שימשה לו כמוזה מפרה. אך האמת, שהטיפול החשמלי של הרופא הוא שעשה את העבודה וגרם לו לאושר ולסיפוק וליכולת ליצור. הצלחה פנומנלית בטוחה כל הבעיות נפתרות בעזרת המכשיר המהפכני שנולד ב-1880, ונחשב אז לטיפול רפואי... אשת הרופא הופכת לחמת מזג ומשוחררת מינית, ומצליחה לגרום לבעלה להתערטל על הבמה (מהגב) ולשכנע אותו לחזור ולעשות אהבה - דבר שהם לא עשו זה מכבר. כל האקטים המתוארים מלווים במוזיקה של נועם ינקלביץ', במשחקי התאורה של תמר אור, בתפאורה התקופתית המפוארת של עלי קפלן-וילדמן, בתלבושות מרהיבות שעיצבה מאיה לייבוביץ', בתרגום הנפלא של עינת ברנובסקי (שמועמדת לפרס התיאטרון 2012 על המחזה "למה לא באת לפני המלחמה?" שכתבה לתיאטרון באר שבע), ובבימוי המוחץ של ניר ארז, שאין בו רגע דל, מלבד לקראת סוף ההצגה שקצת מתארך. כל אלה, חרף הנועזות שבהם - מוגשים בטעם טוב, ללא וולגריות שמתבקשת במקרים כאלה, ובהמון חן וקסם של כל השחקניות היפות והמצודדות והשחקנים המוכשרים כשד. תענוג לעין, לאוזן ולראש. עד ה-24.3.12 בסטודיו שבשכונת התקווה. אבל אין לי ספק, שמי שיחמיץ קומדיה נהדרת זו, ודאי יוכל לראות את ההצגה כשתעלה על בימת תיאטרון גדול בהמשך. זו פשוט הצלחה פנומנלית בטוחה.