הישירות, הבוטות וחדות הדיבור של רייכר, שהפכו ממש לסימן ההיכר שלו, לא נוצרו ביחד עם המקצוע התובעני. "הייתי ילד 'חנויקי' חולני עם אסטמה כרונית מגיל שלוש" נזכר העיתונאי "הייתי ילד רזה קטן וחלוש, וכדי לא לחטוף הייתי צריך שיהיה לי תחליף. נשק כלשהו שאוכל להשתמש בו מול החולשה הפיזית שלי, וזה היה הפה. חדות הלשון, השפה, והביטחון העצמי בדיבור, תמיד היו אצלי מגיל צעיר".
מתי הבנת שצדק הוא לא נר לרגלי מדינת ישראל?
"בשנות ה-70 כשהייתי כתב פרלמנטרי בקול ישראל, לקחתי טרמפ את חבר הכנסת אברהם עופר ממפלגת העבודה, אז נקראה 'המערך'. היום אף אחד לא זוכר מיהו, ואז לחברי כנסת לא הייתה וולוו כמו היום. בנסיעה ראיתי שהוא מאד מדוכדך. ידידי
אהוד אולמרט תקף אותו אז על שחיתות בחברת שיכון עובדים. באותה תקופה אולמרט היה מפורסם כלוחם צדק עיקש וחסר פשרות. עופר התאבד מאוחר יותר בירייה ומצאו מכתב במכוניתו. פעם היה לי זיכרון מצוין. מעשה שהיה כך היה. יום אחד בניו-יורק צעדתי לי על גשר ברוקלין וחשתי חולשה ועצרתי. אשתי שאלה אותי מה קרה? המשכתי ושוב הרגשתי חולשה נוראה. שלחו אותי לבית החולים הכי טוב בניו-יורק באוניברסיטת קולומביה ועברתי שישה מעקפים. הייתי צריך להישאר בניו-יורק תקופה לשיקום. גם המוח נפגע. אתה רואה בזמן שאני מדבר איתך אני נזכר בעופר והנה - הוא התאבד ב-3 בינואר 1977 בגלל שלא הפסיקו נגדו את החקירה. הנה זה כתוב בגוגל. גוגל זה מכשיר אדיר. זה דבר פנטסטי שלא צריך לאמץ סתם את הזיכרון על כל דבר".
איך זה שאתה אחד מהעיתונאים המבוססים במדינה?
"התנהלתי בחוכמה. בכל מקום מלבד
ידיעות אחרונות הייתי פרילאנס, ולחוסני הכלכלי הגעתי אחרי מלחמת יום כיפור. אני וחברי נתן ברון, שהיום הוא פרופסור למשפטים, פתחנו קורס לעיתונות. כולם אמרו לנו: 'עיתונות לא מלמדים או שיש לך את זה שאין לך את זה' אבל אנחנו צדקנו.
גדי סוקניק שהיה תלמיד מצטיין אצלי בקורס הומלץ על-ידי ונהיה כתב בערוץ הראשון. אברי גלעד, שתראה לאן הוא הגיע, למד אצלי באחד הקורסים. מלבד זאת, דאגתי לעבוד בכל מקום אפשרי: גל"צ, ערוץ 1, ערוץ 2,
מעריב, אפילו בהארץ. בכל ערוץ תקשורת - עבדתי. את הכסף הגדול עשיתי בבתי הספר לתקשורת וזה היה יפה מאד עד שהתחילו הפרסומות. ולמה פרשתי מידיעות אחרונות? הגעתי לשיא הותק והיה לי מסע פרסום של 'ויזה אלפא' שהסכומים שלו היו של מיליונים. אז הייתי צריך להחליט, ולקח לי בדיוק חמש שניות".
בהצגה, הגיבור המושפל הולך עד הסוף, ולא מוותר. ברדיו אתה דווקא מטיף לפשרנות.
"בחיים האמייתיים אכן הבלגתי. בדרמה נתתי ביטוי וקראתי דרור ליצרים הקמאיים שלי שלא באו לידי ביטוי. אלו חלומות כמוסים שבאים לידי ביטוי במחזה, במקום המציאות שבה אני מפייס את קהל המאזינים, וגם באתר שלי שאני מקבל בו עשרות פניות בכל יום. אבל אני תמיד ער לחוסר צדק. ראיתי למשל גברת חונה בחניית נכה. אמרתי לה: 'שלום לך, אני מקנא בך שיש לך את העוז להתגבר על החוצפה'".
היום אנחנו חיים בעידן יותר או פחות מושחת?
"גידי (הגיבור של המחזה "היריקה" ש.ה) הוא הפנטזיה של כל חנון כמוני. אדם שלא מפעיל את הבלמים. אני בעד המרכז. אנחנו נוטים לעבור מקיצונית אחת לקיצוניות אחרת, סוג של קנאות דתית. מרצה רווק באוניברסיטה, שסטודנטית מצאה חן בעיניו והוא מקיים איתה קשר, היום זו סכנה. הכל חרדות ותלונות. היום מנהלים מפחדים לסגור את הדלת כשהם נמצאים עם הפקידות שלהם. ואני אומר צריך איזון עדין בבלמים".
עד מתי תיצמד ל"אצה רצה גברת ז'ליוונסקי"?
"כמרצה לאמנות הדיבור והשכנמוע אני מופיע כל שבוע בפני קהלים שונים. קוראים להרצאה: 'כיצד לגרום ללקוח שלך להתאהב בך'. אני מדבר באותה שפה שדיברתי בילדותי ובעברית של פעם, והקהל מתמוגג מכל בדל של שפה ערכאית. גיליתי שאתה לא יכול לשנות את שפתך. ברגע שאתה מתכחש לה אתה נלעג. השפה הצבעונית התנ"כית הזו עדיין נחשקת. לכן אמשיך בסגנוני עד אשר תדבק לשוני לחיכי".
- "היריקה" - צו קריאה 7, יום שבת ה-30.3, 19:00, צוותא