הקשר בין האחים לבית ורטמן חזק, והיעדרו של דגן בולט מאוד. "בדגן הייתה בשבילנו יכולת נתינה והכלה אינסופית", מספר שחר. "מעיין ואני התחלנו מתישהו לקרוא אחד לשני 'אחינו', ואחרי זמן קצר דגן ביקש שגם אותו נכנה ככה. זה היה נדיר מאוד, שדגן מבקש משהו לעצמו. כך זה הפך לכינוי שבו כולנו קוראים זה לזה".
בברכת הבנים בערב שבת, כשאלי מעביר את כפות ידיו מראשו של מעיין, הבן השני, לראשה של תמה, הבת הרביעית - חסרונו של דגן מורגש מתמיד. כך גם בפריסת החלה ובכל יתר המעשים הקטנים שמרכיבים את היומיום. עם זאת, דגן נוכח כל הזמן. "כשיש לך מישהו בעולם הנשמות", מסביר אלי, "ה'עכשיו' הוא הרבה יותר אינסוף, הרבה יותר רחב, וה'כאן' הוא הרבה יותר מקיף".
"יש דברים שעד היום אני לא מסוגל להבין", אומר זילברשטיין, "ביניהם הכוחות הפיזיים של דגן. הוא היה אדם חזק מאוד. אבל הכוח שלו בא ממקום פנימי, נפשי. בכל דבר שעשה הוא לא הסתפק בנורמות המקובלות ובמה שכולם עושים. אף פעם לא רצה להסתפק בשטחי. הוא היה משהו אחר".
איך הגבת כששמעת שהוא נהרג?
"הדבר האחרון שיכולתי להגיד זה שאני מופתע. הייתי עצוב ונסער, כי הוא היה קרוב אליי, אבל לא הייתי מופתע. כאילו הייתה לי הרגשה שזה יקרה".
למה?
זילברשטיין מהסס, מתנסח בזהירות. "אני חילוני, אבל כשהייתי איתו, התחושה שלי כל הזמן הייתה שהוא כביכול נמצא בעולם הזה בשליחות או משימה כלשהי. תמיד אמרתי לעצמי שלא אתפלא אם דבר כזה יקרה, כי דגן היה טוטאלי והלך עד הסוף עם הדרך שלו. כשהוא נהרג, ההרגשה שלי הייתה שהשליחות שלו בעולם הזה הסתיימה. אין לי הסבר לזה, אבל ככה הרגשתי".
|