|
|
העיקר הטיפ [צילום: AP]
|
|
|
|
|
| תשתיות כביש רעועות ללא שלטי הכוונה ותחבורה ציבורית דלילה ביותר, המורכבת מאוטובוסים שיוצרו באמצע המאה הקודמת. | |
|
|
|
|
הענף החשוב ביותר הן למדינה והן לקובני שמצליח להשתלב בו הוא ענף התיירות ● הסיבה: הטיפים שניתן לקבל בתמורה לשירות מעולה
▪ ▪ ▪
|
נקדים ונאמר שמסיבות של הקטנת סיכונים (וגם פינוק, יש להודות), אנחנו העדפנו את שיטת טיולי ה"כוכב" - כלומר, התמקמות בריזורט מעולה שישמש בסיס קבוע ממנו נצא לטיולים באי. מראש בחרנו בריזורט "סנדלס" בוואראדרו (VARADERO), שהוא ברמת 5 כוכבים, בשיטת הכל כלול, בעלות של כ-1,200 דולר לאדם לשבוע. הריזורט, שממוקם ממש על החוף, כולל 5 מסעדות שף, בר עשיר שפתוח 24 שעות ביממה, בית קפה בסגנון פריזאי, בריכות מי טורקיז מדהימות, ספא מפנק, מגרשי ספורט וחדר כושר. מדי ערב מתקיימים מופעים באמפיתיאטרון של המקום ולאחריהם מסיבות דיסקו במועדון הלילה הפרטי. לא קשה להבין כי מהרגע שנכנסת בשעריו של הריזורט אינך רוצה לצאת ממנו עד הרגע שבו תצטרך לחזור ארצה. אבל הרי לא לשם כך התכנסנו, ריזורטים מדהימים יש גם בישראל ואנו הרי באנו לחוות את קובה.
הטיול הראשון שרכשנו נקרא "שלושת הערים" ("טרייז סואידאדס" בספרדית), שעולה 85 יורו לאדם וכולל גם את העיר סיינפואגוס, שאליה לא אתייחס כאן מפאת קוצר היריעה. מדובר בטיול בן יום אחד, שבמהלכו חצינו את האי לרוחבו עד לעיר העתיקה טרינידד, אשר עדיין משתמרים בה מספר מבנים ורחובות מימיו של קולומבוס. מראש הוזהרנו שמדובר ביום ארוך ומתיש וזרקו לנו כבדרך אגב שאנו צפויים לנסוע כ-500 ק"מ, שהתבררו בפועל כ-700. נסיעה לא קלה גם בוואן תיירות. דמיינו לעצמכם נסיעה מתל אביב לאילת וחזרה באותו היום.
מצד שני, טיול זה - העובר ברובו באזורים הכפריים והעניים יותר של קובה - הבהיר לנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מה פירושו של להיות קובני בתחילת המאה ה-21. תשתיות כביש רעועות ללא שלטי הכוונה; תחבורה ציבורית דלילה ביותר, המורכבת מאוטובוסים שיוצרו באמצע המאה הקודמת ומצבם כה ירוד עד שספק אם היו מותרים לנסיעה ברוב מדינות העולם; בתי מגורים עלובים ברמה של קרוואנים; ביוב זורם בצידי הכביש ללא ניקוז; מיעוט מעורר דאגה של חנויות עלובות מראה; תנועה דלילה של מכוניות עתיקות לצד עגלות רתומות לסוסים ורוכבי אופניים; ובעיקר - כמות בלתי נגמרת של בני אדם שמשרכת דרכה ברגל ובטרמפים בצידי הדרכים. יפה היה לראות שלמרות התנאים הקשים בכבישים, תרבות הנהיגה באי מופתית והנהג הקובני מכבד את כל מי שמשתמש בדרך. אם רוכב אופניים, למשל, נוסע באמצע הנתיב בכביש חד-נתיבי (וזהו המצב המקובל כאן), הרכב שמאחוריו אינו צופר אלא ממתין בסבלנות עד שמתאפשרת עקיפה בטוחה. משהו לקנא בו, לא?
80% מכוח העבודה של קובה מועסק על-ידי הממשלה. השכר הממוצע הינו כ-22 דולר לחודש, כאשר רופא או מהנדס, שיאני השכר, ישתכרו כ-40 דולר לחודש. כל קובני זכאי אחת לחודש לקבל מהממשלה, באמצעות חנויות מיוחדות, סל בסיסי של מצרכי מזון הכולל, בין היתר, 8 ביצים, ק"ג סוכר, אורז ושעועית. הענף החשוב ביותר הן למדינה והן לקובני שמצליח להשתלב בו הוא ענף התיירות. הסיבה: הטיפים שניתן לקבל בתמורה לשירות מעולה. על כן, קובני שאפתן שצופה עתיד יפנה ללימוד שפות (שש שנות לימוד במימון המדינה), בתקווה להשתלב בענף. בכלל, בקובה נהוגות שתי כלכלות: מקומית ותיירותית. מדובר בשני סוגי מטבעות הנקראים משום מה באותו שם - "פזו", רק שערכו של הפזו שבו מחויב התייר להשתמש גבוה פי 25 מהפזו שבו משתמשים המקומיים. מאחר שפזו תיירות ("פזו קונברטיבל") שווה בערך דולר אמריקני אחד ומאחר שטיפ מינימלי של תייר לא יירד לרוב מדולר, ניתן להבין את משמעות הטיפים בכלכלה הקובנית.
נשוב לטיול: בדרך לטרינידד אחנו עוברים בעיר סנטה-קלרה, שהייתה אזור הלחימה העיקרי של צ'ה גווארה בימי המהפכה הקובנית, שהתקיימה ב-1959. בעיר הוקם מוזיאון ואתר זיכרון שבו קבורים צ'ה ואחדים מלוחמיו, לאחר שגופותיהם הובאו מבוליביה, שם נהרגו. במוזיאון הקטן יש פריטים רבים של גווארה, הכוללים תמונות מאז ילדותו, בגדים שלו, כלי הנשק שבהם השתמש במהפכה, מכשירי רדיו שלו ועוד. גווארה, אחד מסמלי המהפכה הקובנית שהפך עם השנים לסמל כללי למושג מהפכה בעולם, לא נקבר באתר הקבורה הרשמי של מנהיגי קובה בגלל היותו ארגנטינאי במקור.
|
|
|
קסטרו. נאם מול ההמונים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
| הקובנים גאים בכל מה שקשור למהפכה. | |
|
|
|
|
על הוואנה, שאוכלוסייתה מונה בקירוב כ-2.2 מיליון נפש, חולשים שלושה מבצרים עתיקים בני מאות שנים שהוקמו על-ידי הספרדים
▪ ▪ ▪
|
אחרי שהתרשמנו מדמות הקובני הכפרי הגיעה העת לגלות את הקובני העירוני, והיכן המקום הטוב ביותר לעשות זאת אם לא בהוואנה, ובעיקר בחלק העתיק שלה - הוואנה העתיקה, או בשפת המקום "הוואנה וייחה". הנסיעה במיניבוס תיירים מוואראדרו להוואנה על ה"אוטוסטרדה" נמשכת כשלוש שעות (120 ק"מ). בדרך אנו עוצרים בנקודת תצפית יפהפייה, שבה מבטיח לנו המדריך כי נשתה את "הפינה-קולדה הטובה ביותר בקובה" (היא באמת מצוינת), כמובן בליווי להקת מוזיקאים שמנגנת סלסה וממבו כשמסביבה תפאורה של דוכני מזכרות. בהמשך הדרך אנו עוקפים בכביש מכוניות שיוצרו ברובן במחצית הראשונה של המאה ה-20, מחזה שניתן לראותו אך ורק בקובה. אם אתם מתעניינים בלרכוש אחת, מחיר מכונית עתיקה (שנת ייצור לפני 1960) הינו כ-7,000 פזו תיירות בעוד שמחיר מכונית "חדשה" (מ-1960 ואילך) מגיע עד לכ-17 אלף פזו תיירות, מה שאומר שבמציאות הנוכחית רכישת מכונית חורגת אפילו מ"חלום רטוב" של הקובני הממוצע.
על הוואנה, שאוכלוסייתה מונה בקירוב כ-2.2 מיליון נפש, חולשים שלושה מבצרים עתיקים בני מאות שנים שהוקמו על-ידי הספרדים. לפני הכל אנו נכנסים לבקר בגדול שבהם, "לה קבניה" (LA CABANIA), הממוקם ממזרח למפרץ הוואנה, ומעוטר בצריח ובשורות של קני תותח עתיקים. המבצר, ששימש גם כמפקדה של צ'ה גווארה בתקופת המהפכה ושנחשב בזמנו לגדול שבמבצרי דרום-אמריקה, נכבש על-ידי האנגלים שתקפו אותו מן היבשה מצידו הלא מוגן ב-1762. לאחר תצפית מקוצרת עקב גשם שיגרתי שמתחיל לרדת בפתאומיות, אנו ממשיכים לתוך שטח העיר באמצעות מנהרה הבנויה מתחת לנהר.
הקובנים גאים בכל מה שקשור למהפכה ועל כן האתר הראשון שאליו אנו נוסעים עם האוטובוס הינו מוזיאון המהפכה, שבו מוצגים כלי המלחמה ששירתו אותה, וביניהם מטוס עתיק, מספר טנקים מיושנים וכמה כלי ארטילריה. מכאן אנו ממשיכים אל כיכר-המהפכה (PLAZA DE LA REVOLUCION), אשר התפרסמה בעולם בזכות נאומיו של פידל קסטרו מול ההמונים בכינוסי המפלגה הקומוניסטית וגם בזכות נאומו המפורסם של האפיפיור יוחנן פאולוס השישי כאן לפני כ-15 שנה. על בניין משרד הפנים מצפון לכיכר רחבת הידיים ניתן לראות את דמותו של צ'ה גווארה ובקידמת הכיכר מתנשאת אנדרטה בגובה 142 מטר, שלפניה פסל ענק בגובה של 17 מטר של חוזה מארטי, אמן ומדינאי שנחשב לאבי האומה ולגיבור לאומי. סמוך לכאן תמצאו את בניין הקפיטול המרשים (שעד המהפכה ב-1959 שימש כבניינה הרשמי של הממשלה), הדומה בצורתו לבניין הקפיטול שבוושינגטון ושולט באופן דומיננטי בקו הרקיע של העיר. לאחר הפסקה קלה לצורך התצלומים ההכרחיים מוריד אותנו האוטובוס בפאתי העיר העתיקה של הוואנה ומשם אנו מתחילים מסע רגלי בין שכיות ארכיטקטוניות. רובן אינן משומרות וחלקן מוזנחות ונוטות ליפול, ועם זאת ניתן להכיר כי בימים אחרים היו להן יופי וגם עדנה. אנו נכנסים ללובי של קפה-בר אמבוס, בית מלון קטן שבחדר מספר 511 שבו התגורר ארנסט המינגוויי במשך שנותיו הרבות בקובה (ניתן לראות את החדר בתשלום של שני דולר). על קירות הלובי תמונות של המינגוויי וחבריו בתנוחה האופיינית הקובנית של כוסית רום וסיגר. משם אנו ממשיכים למוזיאון הלאומי, שבו ניתן לראות מיצגים מההיסטוריה הקובנית של התקופה הקולוניאלית, ולמוזיאון המכוניות העתיקות שלמעשה אינו מוסיף הרבה על מה שניתן לראות בכבישים בחוץ בחינם, אלא אם אתה חובב ענתיקות מושבע.
אנחנו מחליטים לשבת בבית קפה קטן הסמוך למקום ומספיקים לקחת בקושי שתי לגימות לפני שלפתע מתחיל במקום מופע פלמנקו סוער ומפתיע. מיד לאחריו, כמקובל בקובה, מנסה הלהקה למכור לתיירים הרבים שבמקום את הדיסק שלה, או לפחות לקבל תשר. משם אנו מגיעים לשוק המזכרות של הוואנה, מבנה טרומי ענק שממוקם ליד הנמל ובו מאות דוכנים המוכרים עבודות יד קובניות - החל מציורים ועד פסלי עץ, ביגוד, תיקי עור, קישוטים וכו'. ההתמקחות בקובה אינה מקובלת במיוחד ובכל מקרה, למעט הנחה סבירה של 10-20 אחוז לא ניתן יהיה לשכנע את המוכרים לרדת עוד. הם פשוט מסרבים ולא קוראים לך לשוב כשאתה מתרחק. דוגמה למחירים: תמונת שמן על בד בגודל של 50X30 תעלה 20 פזו תיירות (כ-100 שקל) לאחר הנחת מכסימום של 20%.
|
|
במסעדות התיירים התפריט כמובן עשיר יותר וכולל גם בשר ודגים, אבל דרך עשייתם רחוקה מלהיות מיטבית ● הבשר בדרך כלל היה קשה מדי ואילו הדגים ומאכלי הים לא גרמו לבלוטות הטעם להתגעגע בחוסר סבלנות לארוחה הבאה
▪ ▪ ▪
|
הגענו לערב ולהבטחה הגדולה שטמן בחובו: מועדון "טרופיקנה" בהוואנה, שהתפרסם בעולם בזכות מופע הריקודים והשירה שלו, המזכיר את המולן רוז' של פריז. המופע המושקע עדיין מתבצע כמעט בכל ערב מול כ-1,000 תיירים, המסבים לשולחנות ארוכים מול במה ענקית ונהנים מרום קובני ללא הגבלה במחיר הכרטיס (כ-30 דולר). על הבמה רוקדים מולנו עשרות רקדנים וירטואוזיים ורקדניות מולטיות חטובות בתלבושות ססגוניות מדהימות, מסתחררים במשך שעתיים לקצב של מוזיקה לטינית ומותירים צריבה צבעונית של ממש במוחו של הצופה. בתום המופע, בחצות, פורשים הקשישים שבינינו בחזרה למלון בעוד שהצעירים והצעירים ברוחם ממשיכים ל"קאזה דה-לה-מוזיקה": מועדון בהוואנה העתיקה שהינו חלק מרשת מועדוני ריקודים ברחבי המדינה, שבהם ניתן לחוות מקרוב את הקצב הקובני וכמובן ללגום רום עד לאובדן חושים.
ומה עם קצת אוכל ליד כל הרום הזה? באופן כללי, קובה רחוקה מלהיות ארץ קולינרית, וזה בלשון המעטה. הקובני הממוצע ניזון רוב הזמן מאורז ושעועית שחורה וגיוון המזון קטן ביותר.
במסעדות התיירים התפריט כמובן עשיר יותר וכולל גם בשר ודגים, אבל דרך עשייתם רחוקה מלהיות מיטבית. הבשר בדרך כלל היה קשה מדי ואילו הדגים ומאכלי הים לא גרמו לבלוטות הטעם להתגעגע בחוסר סבלנות לארוחה הבאה. יוצאים מן הכלל הם הריזורטים היקרים לתיירים, שבהם ניתן למצוא מסעדות שף ברמה מערבית מעולה ובמיגוון סגנונות וטעמים. מאלה, כמובן, ייהנו רק אלה שהפרוטה מצויה בכיסם ושיחליטו על חופשה בסגנון של טיולי כוכב. אלו מכם שירצו לחוות מקרוב מאוד את קובה מוזמנים להתארח במהלך הטיול אצל משפחות מקומיות ולישון באחד מחדריהן (שיטת לינה פופולרית הקרויה כאן "קאזה פרטיקולארי"), אך ייאלצו להסתפק באוכל חד-גוני ובצורת הבישול המקומית המוגבלת. אז מה עדיף? בניגוד לתושבי קובה הקומוניסטית, לכם דווקא יש את החופש להחליט על אורח חייכם בעצמכם. לא משנה מה תחליטו, אין ספק שתתאהבו בה עד מעל הראש.
|
|