אפשר לצחוק ואפשר גם להבין ללבו של פלוני שמחפש את הדרך להיכנס לשוק, אבל מה שחמור ומרגיז הוא שכמו קווי המהדרין וכמו המשא-ומתן המדיני מול הפלשתינים – כל טרנד בתחום ה'חומרות' הופך בשלב הבא לנורמה מחייבת שאף אחד לא מעז לצאת נגדה. כך הופכים ציבור נורמלי לבית משוגעים.
כמה חודשים לפני פסח אפשר לראות בעיתונים ובעלונים שכונתיים מודעות על 'חבורות' לאפיית מצות, שמתפארות בהידורים מהידורים שונים: מצה אחת בלבד על כל מקל המוכנס לתנור, עיסות של חצי קילו, שמורה מרגע הקצירה, וכמובן הכול בהשתתפות ובהשגחת ת"ח מובהקים יראי השם ומדקדקים בקלה כבחמורה.
אם ה'חבורה' היא בריסקאית, מן הסתם יאכלו חבריה מצות שרופות ומפוחמות למחצה שאינן ראויות למאכל כלב, שהרי מי לא ירעד ויפחד מחשש חמץ? אומרים על הבריסקערס שלעתיד לבוא, כשיצטרכו לחמי חמץ לקרבן תודה ולשתי הלחם – הם יניחו בצק עם שאור שלושה ימים ולילות במים חמים על-פי תנור, והגם שיתפח כהור ההר – לא יהיו בטוחים שיש כאן ממש 'חפצא של חמץ'. אבל כשמדובר במצה – אוהו, מסכן הבצק שיפול לידיים של בריסקער.
לכאורה, לפי אותו קו מחשבה היו מפעלים המייצרים תכלת לציצית אמורים להפוך ללהיט בתוספת חומרות נוראות חדשים לבקרים, כגון 'צידת חלזון לשמה' ושאר ירקות. שהרי כאן מדובר בחתיכה הראויה להתכבד, לא סתם איזו חומרא על גבי חומרא שצריך להתאמץ כדי למצוא אותה, אלא מצוות עשה דאורייתא ממש, מצווה שיותר מאלף שנה אי-אפשר לקיים אותה, וכעת – איכשר דרא, יש לנו תכלת. הזיהוי של הארגמון קהה הקוצים הוא ודאי כמעט במאה אחוז. למסקנה זאת מגיע כל מי שמעיין בנושא בלי דעות קדומות. לכל היותר, יש ספק אם אנו יודעים לשחזר את תהליך הפקת התכלת, אבל האמינו לי: רבנים מתירים 'מראות' בשאלות של איסורי כרת על סמך נימוקים קלושים
הרבה יותר. גם אם מדובר רק בחמישים אחוז – מדוע לא לעשות זאת? הרי אין כאן כבר פטור של 'אונס'?
ומה עם קרבן פסח, שהוא מצוות העשה החמורה ביותר, מצוות עשה שיש בה כרת, שמשתווה בחומרתה רק לברית המילה? הלא טומאה הותרה בציבור – איזה תירוץ יש לנו להימנע מהקרבת קרבן פסח? מדוע משאירים עניין זה לקבוצות שוליות שנתפסות כהזויות?