את החמץ הראשון שלאחר הפסח החלטנו לטעום, בתום החג, במסעדת "קופי בר" הוותיקה ורבת המוניטין שברחוב יד חרוצים 13 בתל אביב. הדברים אמורים באחת מחמש מסעדות הרשת שבבעלות רותי ומתי ברודו, ששמם כבר יצא לפניהם כמסעדנים מובילים. בתור שכזאת היינו סמוכים ובטוחים שהגענו הפעם אל המנוחה והנחלה הקולינארית. אחרי ככלות הכל, רק לפני חודש ימים גמרנו את ההלל על ה"ירוקה" שבמסעדות הרשת הזו, "דליקטסן", ואף שזו האחרונה מצויה עדיין, בעידן-הרצתה - היא כבר הספיקה להוכיח את עצמה כמסעדה איכותית.
ב"קופי בר" מצאנו, אומנם, מסעדה שוקקת-חיים, אבל יחד עם זאת רועשת מדי, עם אקוסטיקה גרועה שבגרועות ושלכל היותר עשויה להשביע את רצונם של מי שהם כבדי-אוזן. היינו בשניים, על בטן מקרקרת, ולספתח הזמנו אנטיפסטי של ירקות העונה. הופתענו לקבל מנה דלילה, שכאילו ניתנה רק כדי לצאת ידי חובה, באשר מחירה כלול ממילא במחיר העיקרית שבאה אחריה. טעם האנטיפסטי היה בינוני למדי, וכמוהו איכזב גם הלחם הראשון שבא אל פינו, לאחר שנמנענו ממנו במרוצת שבעת ימי החג.
צולע
מן העיקריות בחרנו בכבד מעוטר בעלי-רוקט ובאווז-קונפי עם תרד ומחית תפוחי-אדמה. הכבד היה יבש וחסר-טעם פיקנטי, כשאפילו שפע העלים שכיסו עליו הותירו אותו במערומיו ובקלונו. החרה-החזיק אחריו גם אווז הקונפי, שצלע למדי ושראה, מן הסתם, ימים עסיסיים הרבה יותר. טעמה של מחית תפוחי האדמה היה כשל אבקה משומרת, ואילו התרד שנתלווה אליה הוגש, לדאבון הלב, ממש במשורה.
עוד אנחנו ממשיכים לקטר, ועל שולחננו הדל נחת לו, כקינוח, שטרודל-בננות. לדאבננו, גם בו לא היה כדי לרצות את בני-מיעינו ולהושיע אותם ממצבם העגום. השטרודל היה בצקי מדי ובא על חשבון הבננות. בתור שכזה הוא גם בייש את אמו-הורתו - מגדניית ה"בייקרי" המעולה של חמש מסעדות הרשת.
השרות היה אף הוא צולע למדי, אולי בשל הלחץ הגדול על גדודי המלצרים. בסופו של דבר הותרנו בצלחת סכום של 230 שקל על ארוחה מאכזבת, כשבצידה לקח ברור למדי: ותק וניסיון רב-שנים אינם, בהכרח, ערובה להצלחה קולינרית.