בגלריה לאמנות באום אל-פאחם תלויות תמונות המספרות את סיפור חייהם של הערבים בארץ ישראל. קיר אחד מספר על עבודת השדה של פלאחים חרוכי שמש. סביב פזורות בקתות בוץ בודדות - פני העיר בתחילת שנות ה-30.
בהמשך נראים לוחמי הכנופיות עטורי הכדורים ועדויי הפגיונות בעיצומה של המלחמה ביישוב היהודי. לפתע, תמונה מראשית שנות ה-50: קשישים נכבדים מתאספים סביב בחור לבוש חאקי המנגן באקורדיון. שורה של ילדים חגיגיים עומדים ומקשיבים, מעל מתנופף דגל ישראל.
ברוכים הבאים לחגיגות יום העצמאות באום אל-פאחם, בניצוח הממשל הצבאי. את המעבר הזה הערבים בישראל טרם עיכלו עד היום, לפחות ברמה הפוליטית.
כמו כדי להכעיס, מוסיפה המנהיגות הערבית לקרוא תיגר על זהותה היהודית של המדינה. לכך יש להוסיף את האיסלאמיזציה של חלקים רחבים יותר ויותר בחברה הערבית, תודעה לאומנית הפורחת בקו ישר עם העלייה בהשכלה ותסכולים חברתיים וכלכליים.
ובכל זאת, לאחר 64 שנים, הערבים בישראל מדברים בשני קולות: מצד אחד, בדלנות מתריסה; מצד שני, ישראליות חזקה, אולי יותר מאי פעם, שעליה הם אינם מוכנים לוותר בשום מחיר.
קו השבר בין חלומות העבר ובין המציאות העכשוית מלווה את הערבים, מדמם דרך קבע. אולם עבור חמיד בדרנה, קו השבר הגליד מזמן. בדרנה (86) יושב בדירתו הצנועה בסכנין, באמצע המתחם המשפחתי המתנשא סביב החצר הקטנה בשיכון משפחתי בן כמה וכמה קומות. הוא קורא ושונה בספר קוראן עצום המונח לפניו, ומספר בשמחה על הפעמים הרבות שבהן עלה לרגל למכּה.
חמיד בדרנה היה מפקד הלוחמים הערבים באזור סכנין ב-48'. הוא הוביל את המלחמה, והוא הוביל את הכניעה לכוחות צה"ל. הוא שלם עם עצמו. לא מתנצל לפני היהודים על המלחמה, ולא פחות מכך, לא מתנצל לפני הערבים על כניעתו בקרב והשלמתו המלאה עם המדינה היהודית.
"כבר כשהיינו ילדים היינו זורקים אבנים על מטיילים יהודים שעברו ליד סכנין", נזכר בדרנה, "והזקנים היו גוערים בנו: 'אל תזרקו אבנים'. הם היו אומרים, 'היהודים עוד מעט ישלטו פה'".
תובנה מעניינת זו של הקשישים חלפה מעל הדור הצעיר, ובדרנה זוכר את מבריחי הנשק מסוריה וירדן שהיו מגיעים אל הכפר, עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, את הירי לעבר הבריטים באזור ואת פשיטות הצבא הבריטי שערך חיפושים בכפר.
סכנין, במושגי שנות השלושים, הייתה עיירת מחוז בגליל התחתון, אף שהיא עצמה לא מנתה יותר מ-2,000 תושבים: הטורקים הספיקו לבנות בה 'מחנקה' - מקום לביצוע הוצאות להורג שאי-אפשר לוותר עליהן בכל יישוב ראוי לשמו, ואף היה בית ספר יסודי שבו למדו עד כיתה ד'. "הבתים היו עשויים לבני בוץ, הגגות מקרשים ומענפים, ובלילה התרוצצו בהם עכברים ונחשים", נזכר בדרנה בחיוך נעורים. הקשר עם ערביי הערים הגדולות היה רופף, גם הפוליטיקה כמעט לא חדרה לכפר, הכול התנהל בקצב אחר לחלוטין. "ב-1940 המנהל הנוצרי של בית הספר קנה את הרדיו הראשון בכפר, וכשהפעיל אותו, האנשים חשבו שיושב בתוכו איש שמדבר", הוא מצטחק.