האיתותים הללו נקלטו אצל נתניהו. במהדורת יום שישי לפני כשבועיים דיווחתי בעיתון "מקור ראשון" כי נודע שאף שנתניהו גיבה את המהלכים להקדמת הבחירות, עדיין לא מדובר בהחלטה סופית. "אף שהסיכויים לכך קלושים מאוד", נכתב, "נתניהו בוחן אפשרויות פוליטיות בלתי צפויות שיחזירו את השד לבקבוק וימנעו הליכה לבחירות מוקדמות. ההערכה היא כי מדובר בצירוף קדימה ל
ממשלה". את התרחיש הזה לא בדיתי מלבי.
הדיון המעשי הראשון בביטול הבחירות ובצירוף קדימה נערך בבית האב כמה שעות לפני שבת. נתניהו דיבר אמת כשאמר במסיבת העיתונאים: "המגעים החלו ארבעה-חמישה ימים לפני ועידת הליכוד ובלי שום קשר לוועידה". נתניהו נתן אור ירוק לרעיון שבשלב ראשון נראה מופרך גם לאנשי סודו הקרובים ביותר. הרכבת המשיכה לדהור אפוא בפיתולי מעלה הבחירות.
ביום ראשון בבוקר צפוי היה נתניהו לקום מהשבעה ומיד אחר כך לקיים את ישיבת הממשלה השבועית. לשכתו הודיעה כי הישיבה תתקיים ב-11 לפני הצהריים במקום בעשר כרגיל. אלא שזמן קצר לאחר מכן שונה לוח הזמנים וישיבת הממשלה נדחתה ביממה ליום שני. מכיוון שנתניהו הוא משנה לו"זים כרוני איש לא התרגש. זה ביבי. בדיעבד התברר כי ביום א' המשיך
נתן אשל במגעים עם ליאור חורב, איש סודו של מופז. המהלך התקדם אך טרם הבשיל. נתניהו עדיין היה מכוון לבחירות כלליות ולהכנות לוועידת הליכוד שנערכה באותו ערב.
באופן אבסורדי משהו, התככים הפנימיים בליכוד עלו לו הרבה יותר זמן ואנרגיה מאשר סגירת הדיל עם מופז. הוא עצמו תרם לבלגן בליכוד מכיוון שרק ברגע האחרון החליט על זימון הוועידה, צעד שהכניס את כל המערכת לסחרור. עם זאת, יועציו האשימו את ח"כ
דני דנון ואת השר
מיכאל איתן באחריות לברדק. לפני שבועות הבטיח דנון לנתניהו שלא יתמודד נגדו על נשיאות הליכוד. שעות ספורות לפני כינוס הוועידה חזר בו והודיע שבכוונתו להציג מועמדות. דנון עשה זאת בשל איומי תומכיו בוועידה להסיר ממנו את התמיכה אם לא יתמודד נגד ביבי.
פניית הפרסה של דנון הרתיחה את נתניהו והבהירה לו שבגני התערוכה מחכה לו מהומה. כאילו לא די בכך, מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי הזמין ל-3,500 חברי הוועידה אולם בן 400 מקומות (אריאלי טען שהשב"כ הגביל אותו לאולם הזה בלבד, אבל נתניהו לא קיבל את ההסבר ושטף אותו כהוגן לאחר מכן). כנראה, הכוונה הייתה לערוך הצבעה גלויה ופיקטיבית בשאלות שעמדו על סדר היום, בנוסח 'מי שבעד מינוי נתניהו ליו"ר הנשיאות שירים את ידו'. אף אחד לא היה באמת סופר אצבעות, וכך נתניהו היה מקבל את שלו בלי בחירות אמיתיות.
כדי למנוע תרחיש כזה החתים מיקי איתן בשערי האולם את החברים על דרישה להצבעה חשאית. לעזרתו התגייסו האידיאולוגים חובשי הכיפה. בניגוד לתיאורי רוב הפרשנים, הדתיים לא הובילו את הדרישה להצבעה חשאית אלא רק הצטרפו אליה. הייתי, ראיתי. מה שבטוח, הוועידה התנהגה כוועידת בחירות. השרים, הח"כים והמתמודדים לרשימה נדחקו בין חברי המרכז כדי לראות ולהיראות. נשיקות וחיבוקים גדשו את האולם. עונת החיזורים בעיצומה.
מכל הסיבות האלה, כשנתניהו עלה לנאום בשמונה ועשרים העצבים כבר היו מרוטים לגמרי. מאות נטשו בזעם כיוון שלא יכלו להיכנס. אל הגדר המפרידה בין השרים לחברי המרכז נלחצו המונים שלא היה להם מקום. היושבים צעקו על העומדים שהסתירו להם. העומדים צעקו על היושבים שצועקים. המרחק מחילופי מהלומות לא היה רב. על היורה הרותחת הזו השקיף נתניהו מבימת הנואמים, וביכולת ריכוז מרשימה השים עצמו כמדבר לאוויר, כלומר למצלמות.
הנאום שלו היה נאום בחירות. עשינו, הצלחנו, שינינו, רק אנחנו יכולים וכו'. משפט אחד נעלם מדבריו: "הבחירות ייערכו בי"ז באלול, ארבעה בספטמבר". הוא אומנם דיבר על רצונו במערכת בחירות קצרה, "בת ארבעה חודשים", אבל התאריך נעדר. זה היה מוזר.