לפני ארבעה חודשים וחצי החליט ניצב משנה יעקב בורובסקי לנצל שעה פנויה בין פגישות בתל אביב ולצעוד ברגל מדרום העיר למרכזה. מסלול הליכתו החל ברחוב ההגנה והסתיים בשכונת מונטיפיורי. מרחק לא גדול, שניים שלושה קילומטרים. בורובסקי אינו נראה קוטל קנים. סוף סוף מדובר במ"פ בגולני, ניצב במשטרה שהיה מועמד למפכ"לות ובעל מבנה גוף מוצק למדי. את הדרך הוא מתקשה לשכוח. כשביקשתי ממנו לתאר מה ראה שם הוא חיפש במשך דקות ארוכות את ההגדרה הנכונה. "אתה מכיר את צ'יינה טאון בניו-יורק? את Little Italy? הרגשתי שאני בהארלם שלפני ג'וליאני. אבל במקום להיות בניו-יורק הגעתי לליטל אריתריאה או לסודן-טאון. בלב העיר קמה לה התנחלות זרה, מעין מובלעת. הרחוב שינה פניו. זה לא היה רחוב ישראלי אלא משהו אחר. בהארלם היום אתה יכול להרגיש בטוח יותר מאשר בתל אביב".

פחדת? חשת באווירה אלימה?

"בפעם הראשונה שהסתובבתי שם לא הרגשתי באלימות אבל זה היה מחוסר ידיעה. שאל אותי עכשיו אם אלך שוב את המסלול הזה. כל האזור הפך אקס-טריטוריה. אין בו נוכחות משטרתית, אתה לא רואה שם סמלי שלטון. אתה מבין שהשטחים האלה אולי לא הופקרו אבל בהחלט נזנחו. "הבעיה מתחילה בהגדרה", אומר בורובסקי. "המדינה שגתה כבר בתחילה כאשר התייחסה אליהם כאל פליטים. כך היא כבר הזמינה את המציאות הנוכחית. פליט הרי זוכה ליחס הומני, דואגים לו למקום עבודה. אבל מבקשי העבודה הללו הם בעצם מסתננים. "כל 'פליט' כזה מדווח למשפחתו ולחבריו שנשארו באפריקה על תנאי עבודתו, ובמקרים רבים הוא גם מצליח לשלוח להם כסף. כל אחד מהם בעצם מזמין עשרה נוספים. ה-60 אלף של היום יהפכו ל-600 אלף של מחר. רק בזמן האחרון נפל לממשלה האסימון והיום כבר מתחילים לשנות את מושג הפליטות ולהגדירו מחדש".