המשטרה טוענת כמובן שהכל מאושר. לטענת משטרת ירושלים, "מדובר בעבודות תחזוקה שוטפות שאין בהן כל חדש, ושנמצאות בפיקוח של רשות העתיקות". על תהייתנו האם הפיקוח הארכיאולוגי צמוד ויומיומי (כנדרש בחוק לגבי אתרים עתיקים ורגישים כהר הבית), ומי בדיוק אישר להציב פיגומי ברזל על גבי הסלע העתיק והטעון כל כך, המשטרה לא השיבה. פנינו לרשות העתיקות, אבל גם שם לא נלהבו לדבר עמנו בנושא הזה, אפילו לא לאשר האם קיימת נוכחות מטעמם בתוך כיפת הסלע, והפנו אותנו חזרה למשטרה - "האחראית על נושא הר הבית", לדברי הדוברת. וזו רק תחילת הפינג-פונג: ח"כ אורי אריאל, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה פנה בעניין למפקד הר הבית, סנ"צ אבי ביטון, ושמע ממנו שעל קיום העבודות בכיפה התקבלה החלטה בוועדת שרים לענייני הר הבית, בראשות השרה לימור לבנת. לא התעצלנו, והתקשרנו ליועץ התקשורת של השרה, מאיר ברדוגו. הוא עצמו כלל איננו מכיר ועדת שרים לענייני הר הבית, ובנוסף גם אינו זוכר דיון כלשהו בעניין שיפוצים בכיפת הסלע. הלאה. פנינו גם למשרד ראש הממשלה, ושאלנו האם דבר העבודות ידוע לו, ומדוע לוואקף ניתנת בלעדיות בענייני תחזוקת המקום. בלשכת ראש הממשלה סירבו להשיב על שאלותינו. לאור הניסיון, נראה שנמנעים שם מלהשיב על כל שאלה הנוגעת להר הבית. וכך, בעצם, אין כתובת לפניה בעניין. ואולם, מהתרשמות כללית נדמה שמפקדי המשטרה המקומיים אינם מטריחים בעניין את הגורמים המצויים מעליהם, וזאת מפני שאיש שם גם איננו דורש זאת. ממילא ממשיך הוואקף לנהוג במקום באופן חופשי. המפתחות בידו. הריבונות הישראלית בהר הבית נמחצת תחת כובד הפיגומים. אז מי נותר? הרבנות הראשית. בכל זאת, מדובר בנציגת הדת היהודית כלפי רשויות מדינת ישראל, והמקום הזה, אבן השתיה, אמור להיות חשוב גם לה. כזכור, התורה מחילה על מקום הסלע הזה, שעל גביו הונח ארון הברית בימי הבית הראשון, את הדין 'והזר הקרב יומת' (במדבר א, 51). המשנה במסכת מידות (ד,ה) מספרת שבעת ששיפוצים נערכו במקום הזה - קודש הקדשים - בזמן המקדש, הן נעשו ממש בדחילו ורחימו: הפועלים היו מוּרדים מגג הבניין בתיבות סגורות, וזאת על-מנת שלא ייראו את פנים החדר הזה מעבר למה שנחוץ לעבודתם. שאלנו את הרבנים הראשיים האם מישהו טרח ליידע אותם בעניין השיפוצים, והאם לא ראוי שלנציגיה הבכירים של הדת היהודית תהיה איזו מילה בנושא המקום הזה ואחזקתו. לא נפלנו מהכיסא כשהתברר שהתשובה שלילית: איש לא ראה לנכון ליידע אותם. נראה שהסיבה לכך היא אי הגדרתו של הר הבית בחוק הישראלי כמקום קדוש ליהדות. מבחינה זו מופלה הר הבית לרעה לעומת אתרים שוליים יחסית בקדושתם, כדוגמת קבר חוני המעגל, מערת אליהו או יד אבשלום. אבל ברבנות, מתברר, אפילו לא נעלבו מהעדר העידכון. אבי בלומנטל, דוברו של הרב יונה מצגר, טוען שמכיוון שהרבנות לא עודכנה במהלך, גם אין כל טעם שתביע עמדה בנושא. הוא מוסיף: "יכול להיות שבכל מדינה אחרת בעולם, מקום כדוגמת הר הבית היה מסור בידי הגוף האחראי על הדתות, משרד הדתות או הרבנות, אבל ייתכן שדווקא מרוב קדושתו של ההר, מכיוון שהוא הבסיס לכל, לא נחוץ להגדיר זאת בחוק. שמובן מאליו שהר הבית הוא המקום הכי קדוש שיש לנו". "אבל מעבר לכך, הר הבית הוא חבית חומר נפץ. דווקא בגלל הרגישות הדתית מי שטיפל בו היו תמיד ממשלות ישראל לדורותיהן. אף פעם לא התיימרנו להחליף את הגורם המדיני. גם כשהתעוררה בעיית גשר המוגרבים, הרב מצגר ביקש להיפגש עם ראשי הוואקף ולהסביר על הסכנה שבהשארתו, אבל הבנו מגורמים מדיניים שמדובר בנושא בעל השלכות מדיניות מרחיקות לכת, ולכן הרב נמנע מלהתערב. לא נתערב בדברים שאינם מסמכותנו. הרבנות מוסמכת לעסוק בכשרות ובנישואין וכדומה, אבל טיפול בהר הבית איננו תחת סמכותה. נתרום בשמחה את התרומה שלנו, אם תגיע בקשה לכך מההנהגה המדינית". עם זאת, גורמים אחרים ברבנות מסרו לנו, שאם נכונות העובדות על ביצוע עבודות השיפוץ במקום קודש הקדשים, "הדבר עצוב ומצער מאוד, בפרט לאור הערך היהודי של המקום. אין לנו אלא לבכות על כך".