הבמאי המבריק ארתור קוגן מעלה בתיאטרון הקאמרי בגירסה החדשה, המהודקת והסוחפת את המחזה הקלאסי, בתוספות רמיזות לימינו ובאינטרפרטציה ייחודית משלו: כל רצח מתבצע לנגד עינינו ע"י שני שליחי המצווה של ריצ'רד: גיל וינברג המפחיד, והרב-רוצח, יד ימינו של המלך - אלי גורנשטיין, שמקבל כאן במה לשלל כשרונותיו ויכולותיו, כשה"פעולה" מתבצעת לקול זמרתו המשובחת בקולו הייחודי, ובקטע אחד הוא גם מלווה את הרצח בנגינה בצ'לו. השילוב של המוזיקה והרצח מאזן את הסיטאציות המחרידות. ריצ'רד, דוכס גלוסטר ובהמשך - ריצ'רד השלישי, כאן הוא שחקן-במאי ומתכנת את ההתרחשויות בחייו ובחיי עמו כמו מאסטר מיינד. הוא משכנע במתק לשונו בצירוף נשיקות צרפתיות לוהטות גברים כנשים; מבטיח הבטחות של מענקים בצורת אחוזות מפה עד הודעה חדשה, ולא מקיים אותן כאמור; מעביר סטיפות (מעטפות עם כסף בנוסח טלנסקי) לעושי דברו תמורת הפשעים שהוא מדיח אותם לעשות. איתי טיראן כדמות המובילה והעיקרית במחזה, הפעם כנבל המושלם - פותח את המחזה בוידוי אישי לקהל, בו הוא חושף בפניו את כל הקלפים, תוך סיפור תולדות חייו האומללים, כשנולד פגום, נכה, מה שעשה אותו לשנוא וגרם לו לשנוא את כולם. כדי לשרוד - נאלץ להעמיד פנים כל חייו תוך ניצול כשרון העמדת הפנים שלו. כחלק מהעמדת הפנים, הוא מנשק בחום כל אחד על שפתיו, מה שגורם לרובם לנגב מיד את השפתיים. כה גדולים התיעוב והפחד ממנו. בהמשך, כשהוא כבר מותיר כמה נרצחים בדרך ובכללם את אחיו (אורי רביץ מלא הרגש), וגורם שבץ לאחיו המבוגר - המלך (יוסי גרבר), הוא מצליח לבעול עם הרבה להט ותשוקה את אלמנת אחיו הנרצח מעל גופת בעלה המת, תוך שהוא מדליק גם אותה ומשכנעה שהיא משאת חייו. והכול - למען המטרה: נזר המלוכה. כשהוא נוטל את ידו של הבישוף ושם אותה עם הכתר על ראשו בעת ההכתרה, זה מזכיר את הכתרתו של נפוליאון את עצמו לקיסר. אך חרף כל המניפולציות שלו - הקהל מוקסם מיכולותיו ומהמעברים הגמישים שלו: מהמתיקות והחביבות כלפי נשואי תוכניותיו השטניות, אל קריצה לקהל והכנסתו בסודותיו האיומים ביותר ותכנוני הרצח שלו. מה שמדגים אותו כמלך בשר ודם, ולא איזה אייקון, סמל למוסר גבוה. האלמנה שהופכת לאשתו, רותי אסרסאי המדהימה ביופיה, מרשימה ומשכנעת במשחקה, לא נותרת זמן רב בחיים. גם אותה הוא מחסל לנגד עינינו, וממשיך לדהור למטרה - לכס. אל ה"טאוואר אוף לונדון", מבצר האימה בו הומתו מאות בשנים כל אויבי המלכים, הוא משליך את כל קרובי המשפחה והידידים של משפחת המלכה אליזבת, אלמנת אחיו המלך. כמו טל וייס המצוין כאחיה וליאור חקון החביב כבנה. הלנה ירלובה האחת והיחידה, המלכותית והמרגשת, עושה תפקיד מהפנט, כדרכה, כמלכה שמאבדת את בעלה, את שני בניה (ליאור חקון ונועם טל) שנרצחים בפקודת ריצ'רד ובסצינה נוקבת, היא ואמו של ריצ'רד (מרים גבריאלי הוותיקה מלאת הכבוד) מבצעות טקס קללה עליו. הקללה הזו, כמו סצינת החלום המסויט של ריצ'רד בלילה שלפני הקרב בו הוכרע גורלו - ובו נראים לפניו רוחות כל הנרצחים בסצינה מהפנטת בסוגה, מזכירים את נבואת המכשפות ב"מקבת", או הופעת רוחו של אבי-המלט שנרצח בפני בנו וגורם לו לפעול בהמשך כפי שעולה מהמחזה, או אם תרצו - את בעלת האוב ושאול המלך שלנו. עושר הדמויות המחזה עשיר כל כך בדמויות (שכולן זכו בשבחי בקורתי על תפקידיהם ב"ריצ'רד השני") שראוי וכדאי לחזות בו פעם שניה, כדי ליהנות עוד יותר. כך הם אביהוד תדהר המצוין כנסיך אדוארד, אלון דהאן כלורד הייסטינגס, דודו ניב המופלא תמיד באצילותו כאחרון הנאמנים למלך שגם ראשו קופד, גיל וינברג המרשים כברקנברי (מפקד המצודה והרוצח מזרה האימה בפקודת המלך) - שאף אחראי על עיצוב קרבות הבמה, גיא אלון כמזכיר המלך קטסבי, שעיצב את התנועה הנהדרת בהצגה ואביב זמר כארכיבישוף שנאלץ לעשות כפקודת המלך. בכלל, הפחד שנשקף מעיני כול הדמויות מדמותו של ריצ'רד, הוא שמהווה את הקטליזטור לפעולותיהם. כביכול מסכימים ונכנעים לו, אך אלה שמצליחים לברוח מחיתתו - עושים את המרד וצולחים לחסלו. במערכה השניה יש סצינות עשירות במופיעים ובהן מנוצל עיצוב הבמה הלכאורה מינימליסטי, אך המתוחכם כ"כ של ערן עצמון והמאפשר להדק את האירועים, מתוך שאין צורך לבזבז זמן על חילופי תפאורה, היות שמספר הלוקיישנים רב. מה שאינו מפחית מהמשמעות של האירועים, להפך, הכל מתוקתק וסוחף, מפתיע ונוגע. כך גם עיצוב התלבושות של אורנה סמורגונסקי - מרהיב, עשיר ומושקע לפרטי פרטים. יוסי גרבר חוזר במערכה זו בתפקיד ראש העיר לונדון ומערה את החן והקסם שלו לבמה. לורן סביר מתאימה להפליא לתפקיד בתה הקטנה של המלכה אליזבת. הסמן של השינוי בגורלו של ריצ'רד השלישי הוא הנרי, רוזן ריצ'מונד, (ערן מור שמעולה בכל תפקיד, כמו כל יתר בוגרי "בית צבי", שממלאים את רוב התפקידים בהצגה) שבקרב המכריע ב-1485 בינו ובין ריצ'רד הוא מנצח והופך למלך הנרי הרביעי. בכך מסתיימת מלכות שושלת בית יורק, ועימה גם מלחמת השושנים בת מאה השנים בין בית יורק ובית לנקסטר, ועולה שושלת טיודור, שתשאר על-כנה עד מותה של אליזבת הראשונה בשנה 1603, כשג'ימס ה-1, בנה של מרי סטיוארט שהוצאה להורג בפקודת אליזבת ה-1, יירש את כסאה. מהסרט בכיכובו של סר לורנס אוליבייה הדגול אני זוכרת רק את המשפט my horse, my horse, all my kingdom for a horse. ואילו כאן, בתרגומו של מאיר ויזלטיר, נשמע המשפט שונה במהותו, ואולי איבד מעוקצו בשל כך. אך הופעתו הבלתי נשכחת של איתי טיראן, שמצליח להקסים את כל הדמויות במחזה, חרף צליעתו וכתפו העקומה, בעוד הוא נהנה לחשוף את נכותו, היא העיקר. כך גם הקהל נשבה בקסמו של השחקן האדיר הזה, שאין גבול ליכולותיו. ומי שלא רואה את שני הריצ'רדים בתיאטרון הקאמרי, מחמיץ חוויה שאין שנייה לה. אך לא רק הודות לטיראן, כי כל שחקן פה יוצר חוויה ושאפו לקאמרי על בחירת השחקנים, היוצרים והבמאי. בשביל הצגות כאלה קיים התיאטרון, ובעבורן כדאי להיות מבקר.